מילים

ציפורן דקה של ירח מתחסר
בשמי תכלת מתבהרים.
היא שולחת את עצמה בכל תרועה רמה
מאדימה את קו האופק….

בראשית…
צורות מתחילות להגיח מתוך הערפל
בפנים משתדלת לא-להשלים
את מה שאינני מצליחה לראות….

שמש עולה מעל הקערה היפה בעולם
צובעת אותה צבעי ארגמן
מגלה קפלי קפלים בין האור והצל
הנמתח על הפנים….

מתבוננת בך
הולכת ומשתנה.
מתעתעת כמו רכבת הרים הנוסעת לאיטה
בין תהומות עמוקים למרומי ההרים…

פגשתי אותו הבוקר
מכוסה דוק של עצב.
מזכיר לי את הצעיף השקוף
בו אני עטופה
זה זמן…

כמו עורקים של חיים
הם מפלסים את דרכם בחול ובסלע
אצבעות משתרגות זו בזו
יוצרות רשת פועמת במרחב….

פורמת חיים ידועים…

מצאתי דרך ואיבדתי את כל הדרכים…
ליבתי מאותתת ביתר עוצמה
בהירות משל עצמה…

כתיבה – מקום להיות בו
מקומי… הוא זה שבא מהמקום בו נמצא….

לימדו אותנו ששומעים באוזניים, רואים בעיניים, מריחים דרך האף…
כל המידע הזה זורם בנתיבים מוכנים אל המוח. 
היום, אני מאמינה שאפשר לחוש כל חוש בכל איבר בגוף…