מילים
אירועי היום-יום, מחשבות ורגשות מחוללות בראשי. אותיות מצטרפות למילים מצטרפות לשורות נכתבות על דפי הפנקס.
מפעם לפעם מוצאות את דרכן גם לכאן...
כשאני באה יודעת ומבקשת למצוא בתוך האינסוף – הוא חשוך ואפל וריק.
כשאני באה פשוטה לשהות בו בלא-בקשה –
האינסוף מעורפל (לא ברור) ומלא על גדותיו
מעבר ליכולת התפיסה שלי.
צמחתי וגדלתי על עוגן
כזה שיציב ובטוח לשוב אליו.
בכל פעם משחרר קצת חבל
ואז… מושך חזרה.
מפעם לפעם החבל ארך
ולפעמים אפילו ניתק…
רקמת חיבור נינוחה ולא-מניחה (מניחה את הדעת).
חברה היא שלוחה של היחיד.
חברה היא רקמת החיבור היוצרת תנועה פוריה…
בשונה מהנורמה של חגיגת האחדות,
הכתובת הזו מבקשת להודות ולכבד את היחידות.
הקריאה הזו בזכות השוני, אינה קריאה להתרחקות.
חגיגת השוני אינה סותרת את הסולידריות, את השייכות ואת השיתוף.
מציאות היא מה שמצאתי
מציאות היא מה שהמצאתי
אני… בעיני שלי…
פעם, דעתו של אדם
נלוותה אליו בדרכו
צעדה לצידו
עד שלא היתה מתאימה
ונשארה לצד הדרך.
זו השנה ה 14 מאז החלטנו
ללמוד יחד חיים.
נדמה שלמידה היא צמיחה לגובה.
עץ שצומח גובה ומתעבה
ילד שגדל צומח והופך אדם
ואני מרגישה שלאורך השנים…
שׂוֹחָה בְּאֵינְסוֹפ-כְּלוּם… בַּיְּקוּם
פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁהַכֹּל בָּרוּר
מִבְנֶה שֶׁכָּזֶה, דֶּרֶךְ וְעֵרֶךְ
אֲנָשִׁים, תַּפְקִידִים וּמַשְׁמָעֻיּוֹת.
בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת… מִתְעַרְפֵּל
כשהמציאות מַעֲכִירָה את הנפש, אפשר להגיב במילים
בשלב הזה הן בדרך-כלל יוצאות צרות וצועקות
לא בהכרח מביאות את המהות לַהַכָּרָה.
אפשר להניח לידיים ליצור, ללוות אותן במבט מעודד.
בוקר, 24.2, יום מיוחד,
היום שלה בכל שנה
ואני מחפשת מילים לבטא את האינסוף רגשות
שמתחוללים בתוכי כשאומרים … 'אמא'.