מילים
אירועי היום-יום, מחשבות ורגשות מחוללות בראשי. אותיות מצטרפות למילים מצטרפות לשורות נכתבות על דפי הפנקס.
מפעם לפעם מוצאות את דרכן גם לכאן...
את המירוץ הזה אנחנו מתחילים עוד לפני שנולדנו, לפני שבכלל נהיינו/נוצרנו.
הזרע משייט לו במירוץ מטורף אל הביצית. הוא חייב להיות ראשון. לנצח. להשיג. להגיע לפני האחרים. להצליח …
שם זה באמת עניין של חיים … או מוות.
זה שלא הגיע יסיים את חייו ויאבד את ההזדמנות להפוך למישהו.
כנראה שההרגשה הזו שאנו חייבים להיות במירוץ ולהגיע נתבעת בנו עמוק בגנים ומאז אנחנו רצים…
שאלו אותה – מה ומי היא עכשיו?
ובראש התחוללו לפתע משפטיה של סבתה
משפטים על הקשת שאין לה קצה ושולחת לה את ההתחלה
"אם חושינו היו מעודנים מספיק, מפולת סלעים הית הנתפסת בעינינו כריקודו של הכאוס"
(ניטשה)
והרי סלע שמתפורר ונשבר הוא באמת מסה גדולה של אטומים בתנועה וריקוד, מחוללים ורוטטים בקצב מופלא…
איש רוכב על סוס פרוע
בתוך גלגל ענק
אישה מרחפת במרחבי המחשבה.
יצירתיות אינה יעילה.
יש לה יחסים מסוג אחר, מאשר לרובנו, עם הזמן. דקה יכולה להפוך ליום, ויום יכול לחלוף בשעה.
היא אוהבת את כל עונות השנה; יש לה אינטימיות מיוחדת עם הירח והשמש; עבורה כל יום הוא ראש השנה, לא משנה של מי …
שלחתי מייל למשתתפים והופ… התגובה לא איחרה להגיע, ודווקא מאחד השותפים שלי …
"מה פתאום שלחת את המייל הזה למשתתפים? לא סיכמנו על זה! ובכלל, האנגלית הזאת לא משהו …"
גם התגובה אצלי לא איחרה להגיע, הגוף שלי התחיל לדבר – הסמקתי, הרגשתי שקיבלתי אגרוף עמוק ישר אל תוך הבטן וזיעה קרה עטפה את כולי … בושה גדולה… זה לא מושלם … תפסו אותי…
כוכבים
יש בשמיים
ויש במים
יש על הבמה
ויש בתוך הנשמה
שבת בבוקר, אזור הר חורשן (בסביבות המושבה בת שלמה) – האיש שלי ואני. המפה נשלפת מן התיק ויחד איתה בקשה: 'הובילי אותנו דרך חמשת הנקודות המסומנות על המפה'.
מכירה את האזור, אוהבת ויודעת לנווט את עצמי בשטח הפתוח עם ובלי מפה ובכל זאת … משהו בי נכנס ללחץ. משהו בי הרגיש צורך להוכיח ולהראות שאני יכולה ויודעת.
מתחילים ללכת.
מגיעים לצומת של שבילים לא מסומנים. מביטה במפה ולא בטוחה במדויק לאיזו צומת הגעתי. איפה אני? הלחץ שלי מרקיע שחקים.
היא מתעוררת בכל בוקר בשעה 5:00 ומוכנה לצאת ליום חדש. הוא גורר את עצמו בקושי מהמיטה ומתוך שינה ממלמל 'למה דווקא עכשיו?' שניהם מתייצבים יחד על שפת הבריכה בכל בוקר ב 5:30 וגולשים אל תוך המים בדממה, כאילו בכדי לא להעיר אותו. הוא מבצע את תנועות השחיה במיומנות אוטומטית, ממש מתוך שינה היא מפליגה לה…
יושבת בקצה של מקום לא-ידוע ומחכה… קצת סקרנית – מי יבוא בפתח השער.
והנה אישה, באמצע שנות ה-40, היא חושבת שהיא יודעת לאן היא פוסעת.
עוברת בשער בבטחה. כאילו היתה כאן כבר קודם.
אני מתבוננת בה ותוהה…