המסע שלי אל אזור הנוחות
לא חיפשתי אותו, הוא מצא אותי
הוא הציק לי, קרא לי בכל פעם מחדש
כמו משחק איתי ב'חם-קר'
מסמן את מקומו מבלי שארגיש
ומכוון אותי אליו בְּרָכּוּת
מבקש שאגיע אליו מבלי מאמץ
מבקש להגיע אלי מבפנים
שאזהה אותו כשכבר יהיה בתוכי
כשאשמח בו.
שנים ארוכות התכחשתי אליו
רציתי לצאת ממנו ולהגיע רחוק יותר
חשבתי שהוא בינוני, סוג של ויתור על עצמי
האמנתי שכדאי שאתאמץ לעשות מעֶבֶר
להיות עוד משהו
שאוכל להתהדר בעוד הישג
ששמי ילך לפני ואחרים יצעדו בעקבותי
ביקשתי לשנות, להשפיע, להשאיר חותם.
להרבה מן הדברים שרציתי לעשות
היה איזשהו 'כדי' שהצדיק אותם:
עובדת כדי להתפרנס
נוסעת כדי להגיע
לברוא כדי להבריא
ואפילו מודטת כדי למצוא שלווה… את עצמי
ליצור כדי למכור
לעשות כדי להשפיע.
היום, 11 שנים אחרי,
עומדת בשתי רגליים יציבות
צומחת מתוך המים
עצם היותי משאיר חותם
בלא מאמץ מתהוות אדוות של הְיוֹת
ובלא מאמץ הן ממשיכות הלאה…
שמי סיגל ואני עומדת יציבה במרכזו של אזור הנוחות שלי,
היום בת 11.