הגב שלי ואני

כתפיים מכווצות, שכמות כבדות, צוואר נוקשה … עם כל אלה הסתובבתי כמה ימים טובים, כמעט שבוע.
זה משגע ולא מרפה. הרגשה של מסע כבד ונוקשות חסרת פשרות.

כשזה הופיע מיד נזדעקתי לסלק את זה.
בדיקה פיזיולוגית שהראתה …. שום דבר; טיפול במים שהקל את התחושה ליום; מסג' מקצועי שעזר לעוד יומיים.

ואני לא מוותרת, הרי אותי אף אחד – אפילו לא גב תפוס – יסיט מהדרך שלי. אז המשכתי לשחות בבוקר, לקיים את הפגישות שלי, לכתוב, לתרגל יוגה, להכין הרצאות וסדנאות, להיפגש עם חברים ואפילו יצאתי לטיול רגלי במדבר יהודה בשבת …
והגב – גם הוא בשלו, לא מרפה.

"זה שתמיד מותח את המפרש ולא מרפה, מוצא עצמו מפליג במהופך מתחת לסיפון." (סופוקלס, אנטיגונה)

לקח לי זמן להסכים להניח לכל אלה ולשמוע את מה שבתוכי ידע כבר …
הגב התפוס והנוקשה הוא רק סימפטום למשהו אחר שמתרחש אצלי בפנים. משהו עמוק בפנים רוצה לשוחח איתי, להגיד לי משהו.

רק בטיול בשבת, כשהכאב ואי-הנוחות היו ממש מועקה שהעיבה על ההנאה מנופו המופלא של מדבר יהודה ביום שמש חורפי, הסכנתי להרים ידיים.
בשקט, בשקט התחלתי להקשיב. להקשיב למה שמתחולל שם בפנים. הרמתי את המסך ונכנסתי פנימה.

משהו שם דיבר אלי … זה ה'משהו' הזה שיש לו המון מידע על העניין שמטריד אותי ועד עכשיו בחרתי רק לנסות ולסלק אותו מהדרך.
[הערה: מכאן והלאה התיאור יכול להיתפס כמשהו מוזר וקרוב למדע בדיוני. אם כך, מזמינה פשוט ליהנות מהסרט. אולי גם ממנו ניתן לקחת משהו הביתה …]

ואשר היה כך היה:
התבוננתי היטב מה קורה שם, האם יש משהו שרוצה לומר לי משהו.
די מהר שמעתי את הפחד, הפחד לשחרר משהו. הרי אם נשחרר יפתח העולם כולו ויש סיכוי גדול שאלך בו לאיבוד. וכשהכל יפתח תגיע רוח גדולה ותישא אותי באוויר … ואני … אני לא יודעת לעוף ….
ואני רק הקשבתי ….
מאוחר יותר ראיתי את הדובר. יושב שם בדיוק בדיוק במרכז הגב המכווץ. יושב ושומר חזק על המנגנון שאמור לאפשר לי לפרוש כנפיים. הוא טוען שקודם יש צורך ללמוד לעוף ורק אז אפשר לפרוש כנפיים. הוא פוחד מאוד שאפרוש כנפיים מבלי לדעת איך לעוף.

הרי מהיכרותו איתי הוא יודע שאני היא זו שדוחפת קדימה, זו שרצה יותר מהר מההתרחשות, זו שמייצרת את הצעד הבא.
ועכשיו … עכשיו הוא מבקש לא לדחוף, הוא מבקש לאפשר לו לעשות את העבודה ולשמור עלי.
מבקש לאפשר לו ללמוד את תורת המעוף בכדי שכשיגיע הרגע המתאים אוכל לפרוש כנפיים ולעוף.
אוכל להמריא אל-על ולא ללכת לאיבוד בעולם הגדול והענק שייפתח לפני.

שאלתי האם יש משהו שהוא מבקש ממני? האם אני יכולה להיות חברה שלו ולהיות איתו?
התשובה היתה די מעליבה …
"את דוחפת ואני לא מוכן שידחפו אותי עכשיו. אז אני לא מדבר איתך, תעזבי אותי לעשות את שלי"
ואני נעלבתי קצת והקשבתי.

בשלב הזה הייתי כולי שקועה בתוך 'הסרט' הזה.
הצעידה הקצובה והאיטית במרחבי המדבר, בשקט הזה שלפני האובך והרוח, המאמץ הפיסי במעלה המתמשך – כל אלה היוו תפאורה מעולה לתהליך הזה שהתרחש.

בסופה של הדרך התיישבתי על סלע גדול וחיכיתי לקבוצה. מזג האוויר השתנה. הרוח התגברה, האובך החל להופיע ואני … מופתעת מהקלות בה טיפסתי את המעלה הארוך והמאיים.
ואז שמתי לב … אני מחייכת, הגב משוחרר יותר ואני נינוחה יותר.
הכובד בכתפיים והנוקשות בצוואר אינם מועקה גדולה כשהיתה.

"הנפש מסייעת לגוף, ובמקרים מסוימים אף נושאת אותו אל-על. הציפור היחידה הנושאת עליה את קינה." (ויקטור הוגו, מתוך הספר 'עלובי החיים')

בהתבוננות עדינה לאחור אני יכולה לראות שבשנים האחרונות הגב שלי הוא כמו סיסמוגרף – כזה שמזהה ומתריע על הזדמנות לקפיצת מדרגה. כזה שמרגיש ויודע שבצעד הבא טמונה אפשרות להגיע רחוק יותר.
הוא מתכווץ וכואב ומפנה את תשומת ליבי פנימה, אל הכאב – אל משהו בי שיודע הרבה לפני מה נכון, מה אפשרי ומה יאפשר לי לעשות את אותו זינוק.

כמה ימים אחרי, הגב עדיין לא שקט לחלוטין אך הראש והרוח שינו את נקודת המבט על דברים המתרחשים בחיי.
הגיעה רגיעה מסוימת ומוכנות לבדוק את האפשרות ליהנות ממה שיש ולהרפות מלדחוף (לפחות בינתיים).
ואני, מקווה להצליח להניח למשהו בי ללמוד את אומנות התעופה. בכדי שכשאגיע לאותה נקודה בה העולם כולו ייפתח בפני, פשוט אפרוש כנפיים ואעוף לדרכי בנינוחות, מבלי לדחוף.

בשבת במדבר יצרתי מרחב עדין של קשר ביני לבין תחושות הגוף. זוהי דרכה של התמקדות (FOCUSING).
ההתמקדות מלמדת לדבר עם התחושה, ולהיעזר בכך כדי לנוע ולהתקדם.
קיבלתי מידע מה'משהו' שנמצא בעומק הכאב. ודרך ההקשבה והדיאלוג נוצרה 'תנועה קדימה', תנועת שינוי פשוטה, עדינה, ועוצמתית ומאפשרת.
מה שהתחיל בשבת במדבר קרא להמשך התבוננות, הקשבה ותשומת לב בימים הבאים.
לא תמיד אני יודעת לאן תהליך שכזה יוביל אותי, מצאתי שגם במקרה כזה כדאי להרפות ולאפשר לו להוביל.

"לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו." (גבריאל גרסיה מארקס)

מה שנותר עכשיו הן רק הבליטות בגב, במקום בו הכנפיים מפלסות את דרכן החוצה. המקום בו הן יבקעו בזמן ובקצב שלהן ויחכו לרגע בו ייפתח העולם ואני אפרוש כנפיים ואעוף.
ואני … אני שומעת את הצורך שלהן לעשות זאת בקצב ובזמן שלהן.

מי ייתן ונמצא את הדרך להקשיב לסימני וקולות הגוף, לטובתנו.
מי ייתן ותהיה בנו המוכנות ללכת גם עם מה שלא תמיד נראה הגיוני בכדי לאפשר לעצמנו לקפוץ מדרגה.

 

 

[*** טקסט זה אינו המלצה לוותר על טיפול רפואי מתאים בשעת הצורך]