מי יבוא בפתח השער

יושבת בקצה של מקום לא-ידוע ומחכה… קצת סקרנית – מי יבוא בפתח השער.
והנה אישה, באמצע שנות ה-40, היא חושבת שהיא יודעת לאן היא פוסעת.
עוברת בשער בבטחה. כאילו היתה כאן כבר קודם.
אני מתבוננת בה ותוהה…
האם היא תיקח אותי איתה בסוף הדרך?
האם איתה אוכל להגיע למחוזות יצירה חדשים?
האם זה סוף סוף יקרה?
היא … מביאה איתה את שלה, סומכת על עצמה. ויחד עם זאת, נראה שגם היא מחפשת.
היא כאילו לא שמה לב לדברים שהיא מוצאת או רואה בדרך.
אבל … אני יודעת …
היא אוספת אל תוכה, מבלי לדעת, את החוויה ואת המשמעות.
מבחוץ זה נראה כאילו היא בעולם אחר משלי.
האם באמת יתחברו עולמותינו?
האם באמת אמצא אצלה את משכני החדש?
מתהפכת ונחבלת, פוחדת ומתגברת ויוצאת אל המשך הדרך.
ואני, אני מצאתי בית. מצאתי בית בתוכה.
מצאתי את המקום החדש לקנן בו.
אני יודעת שמעכשיו הדרך מוליכה אותנו יחד, הדרך נולדת לרגלינו ואנחנו פוסעות בה יחד.
עכשיו היא כבר לא מהססת, עכשיו היא כבר דוחפת.
הופכת את החוויות למעשים, משנה את הצורות ועושה שימוש חדש במונחים וסיפורים ותיקים.
אנחנו יחד יוצרות ובוראות חוויה חדשה.
משלנו אל האחרים."

את הדברים האלה כתבתי בפנקס הקטן שלי בספטמבר 2011.
בתרגיל שהתקיים ממש לפני תחילתה של שנת הלימודים הראשונה שלי … במרכז הישראלי להנחיית קבוצות …
מצאתי אותו היום כשדפדפתי באוצרות הפנקסים הקטנים שלי…
נבואה? חזון?
מציאות!