החמימות הטבעית של הלב / פמה צ'ודרון

*** הפעם המילים אינן שלי... באנגלית נכתבו על-ידי פמה צ'ודרון* ואני, הפכתי אותן לעברית... ***

בקשיי החיים, אומרת פמה צ'ודרון, נוכל לגלות את החמימות והאהבה הטבעית הטמונה בנו.

בטרם נוכל לדעת מהי באמת אותה חמימות טבעית, לרוב נתנסה בחוויה של אובדן.
הימים חולפים ואנחנו עוברים בתוכם, מונעים על-ידי הרגלים, לוקחים את החיים כמובנים מאליהם. ואז, אנחנו או מישהו קרוב ויקר, עובר תאונה או נופל למשכב במחלה קשה, והתחושה היא שהוסר מעל עינינו כיסוי העיניים. אנחנו רואים את חוסר המשמעות של רבים מהדברים שאנחנו עושים ואת ריקנותם של החפצים אליהם אנחנו נצמדים.

כשאימי נפטרה ונדרשתי לעבור על חפציה האישיים, התובנה הזאת התבהרה לי בעוצמה. היא שמרה קופסאות של דפי נייר ותכשיטים זולים שהיא אצרה, חפצים שהיא אספה ושמרה מכל משמר גם במעברים מדירה לדירה, כשמרחבי החיים בהם התגוררה הלכו והצטמצמו. החפצים הללו היו עבורה מקור לנחמה ובטחון. לא היה בידה לוותר עליהם.

עכשיו הם היו רק קופסאות של דברים. דברים שלא היתה בהם משמעות ולא נחמה או בטחון לאף אחד. עבורי הם היו פשוט חפצים ריקים, ובכל זאת היא נצמדה אליהם. כשהבנתי את זה – נעצבתי. ההבנה הזאת עוררה אצלי גם מחשבות והרהורים. אחרי האירוע הזה כבר לא יכולתי להתבונן בחפצים שאני אוצרת באותה הדרך. ראיתי שהחפצים עצמם הם רק מה שהם, לא יקרים או חסרי ערך, וכל התוויות, כל הדעות והמחשבות עליהם, שרירותיים בלבד.

זאת היתה חוויה של גילוי חום בסיסי. אובדן אימי והכאב שהופיע כשראיתי בבהירות איך אנחנו יוצרים שיפוט, ערך, דעה קדומה, אהבות ושנאות, על העולם, גרמו לי להרגיש חמלה גדולה על מצבו המורכב של המין האנושי. אני זוכרת שהסברתי לעצמי שכל העולם מכיל אנשים בדיוק כמוני, שעושים מהומה על לא-מאומה וסובלים מזה מאוד.

כשנישואי השניים התפרקו, טעמתי את שבריריותו של היגון, את חוסר היציבות של העצב, ואת כל השכבות המגינות ששמרתי באדיקות סביבי נשברות לרסיסים. להפתעתי, יחד עם הכאב, הרגשתי גם עדינות לא-מתוכננת כלפי אנשים אחרים. אני זוכרת את הפתיחות ונועם-ההליכות שחשתי כלפי אותם אנשים שפגשתי לרגע במשרדי הדואר או בחנות המכולת. מצאתי את עצמי מתייחסת אליהם ממש כמוני – בחיות מלאה, מסוגלים לרוע ואדיבות, נופלים וקמים שוב. מעולם קודם לכן לא חוויתי אינטימיות גדולה כל-כך עם אנשים שלא הכרתי. יכולתי להביט לתוך עיניו של פקיד בחנות או מכונאי במוסך, קבצן או ילד, ולהרגיש שאנחנו אותו הדבר. איכשהו כשליבי נשבר, האיכויות של החמימות הטבעית, תכונות כמו טוב-לב, אמפתיה והערכה, הגיעו באופן ספונטני.

אנשים מספרים שכך היה בשבועות הראשונים שלאחר אירוע התאומים בניו-יורק. כשהעולם כפי שהכרנו קודם התפרק לרסיסים. מלוא העיר אנשים הושיטו יד זה לזה, דאגו זה לזה והתבוננו זה לתוך עיניו של האחר בטבעיות.

זה די שכיח שמשבר או כאב יעלו אל פני השטח את יכולות האהבה והדאגה אחד לשני. ידוע גם שהפתיחות והחמלה ידעכו די מהר, ובאנשים יתעוררו פחד, סגירות וריחוק גדולים מאשר אי-פעם בעבר. השאלה היא, לא רק איך לגלות את הרכות הבסיסית הזו שבכולנו אלא גם איך להישאר שם שבריריים ופגיעים. איך אנחנו יכולים להירגע ולהיפתח לאי-הודאות שבזה?

בפעם הראשונה שפגשתי את דזיגאר קונגטרול, שהפך להיות המורה שלי, הוא סיפר לי על חשיבותו של כאב. הוא חי ומלמד בצפון אמריקה כבר למעלה מ-10 שנים במהלכן הבין שתלמידיו נוגעים בלימוד והתרגולים שהוא מלמד אותם בצורה שטחית בלבד עד לרגע בו הם חווים כאב ברמה שהם לא יכולים לנער אותו מעליהם. עבורם הלימודים הבודהיסטיים היו בגדר העברת הזמן, משהו לעסוק בו לצורך רגיעה, אבל כשהחיים שלהם התפרקו, הלימוד והתרגול הפכו לחיוניים ממש כמו אוכל ורפואה.

החמימות הטבעית שעולה מתוכנו כשאנחנו חווים כאב כוללת בתוכה את כל איכויות הלב: אהבה, חמלה, הכרת תודה ורכות בכל צורה שהיא. היא גם כוללת בתוכה בדידות, עצב, ואת חוסר היציבות שבפחד. לפני שהרגשות הפגיעים הללו מתקשחים, לפני שהסיפורים שלנו תופסים מקום, הרגשות הללו שבדרך-כלל איננו חפצים בהם, מכילים בתוכם את טוב-הלב, את הפתיחות והדאגה. הרגשות הללו שהתרגלנו להתעלם מהם יכולים לרכך אותנו, יכולים לעזור לנו לצמוח. פתיחות הלב של החמימות הטבעית לעיתים נעימה ולעיתים לא-נעימה – ממש כמו 'אני רוצה, אני אוהב', וגם ההיפך. התרגול הוא לאמן את עצמנו לא לברוח באופן אוטומטי כשהרגישות הלא-נוחה הזו מתעוררת בנו. עם התרגול, לאחר זמן, נוכל לאמץ אל ליבנו את התחושה הזו ממש כמו שאנחנו עושים עם הרגישות הנוחה של האהבה והכרת התודה האמיתית.

כשאדם שאנחנו פוגשים מעלה בנו את הרגשות הלא-רצויים, מה קורה לנו? האם אנחנו נפתחים אליו או נסגרים מפניו? בדרך-כלל רובנו נסגרים מבלי משים, ובכל זאת ללא הסיפור שנספר בכדי להעצים את חוסר הנוחות שלנו יש לנו עדיין גישה ישירה לתחושת הלב המקורית שלנו. בנקודה הזו בדיוק אנחנו יכולים לראות כשאנחנו הולכים ונסגרים, ליצור שם רווח ולהשאיר מקום לשינוי להתרחש. בספרה של ג'יל בולט טיילור 'תובנות השבץ שלי', היא מתייחסת לעובדה מדעית שטוענת שאורך החיים של רגש ספציפי הוא רק דקה וחצי. אחרי פרק זמן זה עלינו להחיות את הרגש הזה שוב בכדי לאפשר לו להתקיים.

התהליך הרגיל שלנו הוא להחיות אותו על-ידי שיחות פנימיות על האנשים האחרים שגרמו לנו אי-נחת. אולי אפילו נכה בהם או במישהו אחר – הכל בכדי שלא נשאר בסביבה הלא-נעימה של הרגשות שחיים בנו. זהו מנהג עתיק יומין. הוא מאפשר לחמימות הטבעית להיות כל-כך מעורפלת שאנשים כמוני וכמוך, שיש בהם את היכולת של אמפתיה והבנה, הופכים למבולבלים כל-כך עד שאנחנו יכולים לפגוע זה בזה. כשאנחנו שונאים את מי שמפעיל את הפחד שבנו או את חוסר הבטחון שלנו, אלה שמביאים אלינו את הרגשות הלא-רצויים, ורואים בהם את הגורמים היחידים לחוסר הנוחות שלנו, אז אנחנו יכולים לראות אותם לא-אנושיים, אנשים קטנים ולנצל או לפגוע בהם.

כשהבנתי את הדברים האלה, התעוררה בי מוטיבציה לתרגל את העשייה ההפוכה. לא תמיד אני מצליחה, אבל שנה אחר שנה אני בקיאה יותר בשמיטת הסיפורים וסומכת יותר על היכולות שלי להישאר נוכחת ופתוחה ליצורים אחרים. בואו נדמיין שאני ואתם נחיה כך כל חיינו? נניח שנוכל להקדיש מעט זמן בכל יום להתמקד באנשים שאנחנו לא מכירים וממש להתעניין בהם? אנחנו יכולים להתבונן בפניהם, להבחין בבגדים שהם לובשים, להסתכל על הידיים שלהם. יש כל-כך הרבה הזדמנויות לעשות את זה, במיוחד כשאנחנו גרים ביישוב גדול או בעיר הומה אדם. ישנם קבצנים שאנחנו עוברים על-ידם במהירות מפני שעצם קיומם יוצר בנו תחושה לא נוחה; ישנם אנשים אינספור שאנחנו חולפים על פניהם ברחוב או יושבים לידם ברכבת או בחדרי המתנה. מערכות היחסים נעשות אינטימיות יותר גם עם מי שאורז עבורנו את המצרכים בחנות או עורך בדיקת דם עבורנו או מתקן את הדליפה בברז. ואז ישנם גם מי שיושבים לידינו בטיסה. נניח שהיית באחת הטיסות שהתרסקו באסון התאומים, האנשים לידם ישבת במטוס הפכו להיות אנשים חשובים ביותר בחייך.

זה יכול להפוך לתרגול יומי להאניש את האנשים שעוברים על פנינו ברחוב. כשאני עושה את זה, אנשים שאני לא מכירה הופכים למאוד אמיתיים עבורי. אני יכולה לראות אותם כבני אנוש בעלי שמחה ועצב בדיוק כמוני, כאנשים שיש להם הורים, שכנים, חברים ואויבים, בדיוק כמוני. המודעות שלי גוברת גם לגבי הפחדים והדעות של עצמי, אלה שמופיעים כאילו משום מקום, כלפי האנשים הללו, אנשים שמעולם לא פגשתי. נוצרה בי האפשרות לראות את ה'אותו דבר' שיש בי ובכל האנשים הללו, כמו גם ההבנה עד כמה מעורפלות וחסרות בסיס הדעות הללו שגורמות לי להרגיש נפרדת מהם. על-ידי הגברת המודעות שלנו לחוזקות כמו גם לבלבול שלנו, התרגול הזה חושף את החמימות הטבעית ומקרב אותנו לעולם הסובב אותנו.

כשאנחנו הולכים לכיוון ההפוך, כשאנחנו נשארים מרוכזים בעצמנו, כשאנחנו לא מודעים לרגשות שלנו ונוגסים בפתיון כעיוורים, אנחנו נותרים עם דעות קבועות ושיפוט נוקשה שמלבה את ה'שֶמְפָּה', מילה טיבטית שבדרך-כלל מתורגמת ל'היצמדות', אבל באופן כללי יותר מתארת את האנרגיה שלוכדת אותנו בתוך ההרגלים שלנו. זהו התרחיש של ההיסגרות בפני כל מי שמאיים עלינו. כדי להפוך את זה לדוגמה מוכרת, איך אתם מרגישים כלפי מי שמעשן? לא מצאתי אנשים רבים, מעשנים או שלא-מעשנים בעצמם, שאין להם כל דעה ברורה לגבי זה. הייתי פעם במסעדה בבולדר, קולורדו, כשאישה מאירופה שלא ידעה שאסור לעשן בתוך המסעדה, הדליקה לעצמה סיגריה. המסעדה היתה רועשת, הומה משיחות וצחוק, ואז היא הדליקה את הסיגריה. הצליל של הגפרור המוצת גרם לכל המתרחש במקום לעצור. יכולתי לשמוע את עצמי נושמת, ויכולתי למשש את הצדקנות המתמרמרת שהשתררה בחדר.

אני לא חושבת שזה היה עובד כל-כך טוב עם הקהל הזה אם הייתי מנסה להצביע על העובדה שבמקומות רבים בעולם זהו אינו פשע, שהקהל הזה מונע ממחשבות קודמות שיפוטיות ושזאת לא המעשנת האירופאית שגרמה להם אי-נוחות.

כשאנחנו רואים מצבים קשים כהזדמנות לצמיחה באומץ ובחוכמה, בסבלנות ובטוב-לב, כשאנחנו מודעים יותר לעובדה שאנחנו לכודים ואנחנו לא מעצימים את זה, אז המצוקה האישית שלנו יכולה לחבר אותנו לחוסר הנוחות ואי-השמחה של האחר. מה שאנחנו בדרך-כלל מגדירים כבעיה הופך למעיין אמפתיה. לאחרונה, אמר לי מישהו שהוא מקדיש את חייו לנסות ולעזור לעברייני מין מפני שהוא יודע מה זה להיות כזה. כנער הוא הטריד מינית ילדה קטנה. דוגמא נוספת היא אישה שפגשתי שאמרה שכילדה היא שנאה את אחיה עד כדי כך שכמעט בכל יום היא חשבה איך לרצוח אותו. החוויה הזו מאפשרת לה עכשיו לעבוד בחמלה עם נוער עבריין שמרצה מאסר על עבירות רצח. היא יכולה לעבוד איתם כשווים מפני שהיא יודעת איך זה מרגיש להיות הם.

הבודהה לימד שהסיבות הצפויות ביותר לסבל האדם הם מחלה וזקנה. עכשיו כשאני כבר בשנות השבעים שלי אני מבינה את העובדה הזו בעמקי נשמתי. לאחרונה צפיתי בסרט על אישה שפלת-רוח בת 75, שבריאותה הלכה והתדרדרה ומשפחתה לא אהבה אותה. היחס הטוב היחיד שהיא חוותה היה מכלבה המסור. בפעם הראשונה בכל חיי יכולתי להזדהות עם האישה ולא עם ילדיה. זה היה שינוי משמעותי: עולם שלם של הבנה, מרחב שלם של סימפתיה וטוב-לב נפתח בפני לפתע.

זה יכול להיות הערך המוסף של הסבל האישי שלנו. אנחנו יכולים להבין ממקור ראשון שאנחנו כולנו באותה סירה והדבר היחיד שהגיוני לעשות הוא לדאוג זה לזה.

כשאנחנו חשים פחד, או חוסר-נחת מכל סוג שהוא, התחושה הזו יכולה לחבר את הלב שלנו עם שאר האנשים החשים פחד ואי-נחת. אנחנו יכולים לעצור ולגעת בפחד. אנחנו יכולים לגעת במרירות שבדחייה וברעד שעובר בנו כתגובה לזלזול. בין אם אנחנו בבית או במקום ציבורי או אפילו בפקק תנועה או בבית הקולנוע, אנחנו יכולים לעצור ולהתבונן באנשים האחרים סביבנו ולהבין שבכאב ובשמחה הם בדיוק כמונו. בדיוק כמונו הם לא רוצים להרגיש כאב פיסי או חוסר בטחון או דחייה. בדיוק כמונו הם רוצים להרגיש שמכבדים אותם, שנוח להם.

כשאנחנו נוגעים בעצב או בפחד שלנו, בכעס או בקנאה, אנחנו נוגעים בקנאה של כולם, אנחנו מכירים את הפחד והעצב של כל אחד. אנחנו מתעוררים באמצע הלילה מהתקף חרדה וכשאנחנו מסכימים לחוות במלואם את הטעם והריח של זה, אנחנו שותפים לחרדה והפחד של כל האנושות וגם של בעלי החיים האחרים. במקום שהמצוקה שלנו תעסוק רק בנו, היא יכולה להפוך להיות הקשר לכל האחרים הנמצאים באותו מצב בכל רחבי העולם. הסיפורים יהיו שונים, הסיבות תהיינה שונות אבל החוויה היא אותה חוויה. עבור כל אחד מאיתנו לעצב יש אותו הטעם בדיוק; עבור כל אחת מאיתנו לזעם וצרות עין, לקנאה והתמכרות יש אותו הטעם בדיוק. וכך גם לגבי הכרת-תודה וטוב-לב. יכולות להיות 2 ביליון קערות סוכר, אבל לכולן אותו הטעם בדיוק.

לא משנה מהם החוויות שאנחנו חווים – הנאה או אי-נחת, שמחה או סבל, אנחנו יכולים להתבונן באנשים אחרים ולהגיד לעצמנו, "בדיוק כמוני הם אינם רוצים להרגיש את הכאב הזה". או, "בדיוק כמוני הם נהנים מתחושת שביעות הרצון הזאת".

כשהדברים מתפרקים ואנחנו לא מצליחים לחבר את השברים בחזרה, כשאנחנו מאבדים משהו יקר, כשהדברים פשוט לא עובדים ואנחנו לא יודעים מה לעשות, זהו הזמן שהחמימות הטבעית של העדינות, החום של האמפתיה וטוב-הלב, פשוט מחכות להיחשף, מחכות שנאמץ אותן אל חיינו. זוהי ההזדמנות שלנו לצאת מהבועה המוגנת שלנו ולהבין שאנחנו לעולם לא לבד. זוהי ההזדמנות להבין שלכל מקום אליו נלך, כל מי שנפגוש בדרך, יהיה בדיוק כמונו. הסבל הפרטי שלנו, אם נפנה אליו, יכול לפתוח אותנו אל יחסים של אהבה עם העולם.

 

* פמה צ'ודרון נזירה בודהיסטית ומורה רוחנית ממוצא מערבי, המורה הראשית במנזר הטיבטי גָמפו אבי, אשר בנובה סקוטיה, קנדה. המאמר המקורי התפרסם בנובמבר 2009
http://www.lionsroar.com/the-natural-warmth-of-the-heart/