פעם, לא מזמן
פעם, לא מזמן, אהבתי איש אחד
כמו שלא אהבתי מעולם
ממעמקי הקרביים ובכל מאודי.
כעסתי עליו לא מעט
ראינו אחרת, התווכחנו הרבה – על הכל כמעט
והוא… הוא אהב אותי באופן מיוחד.
היו לו ציפיות ודרישות כמעט עד השמיים
ואני אכזבתי אותו… הרבה יותר מפעמיים.
כל אלה לא גרעו ולו גרגר אחד קטן
מהאהבה הגדולה של האיש הזה המיוחד
מהגאווה וההערכה שלו, ללא חשבון.
ידעתי תמיד שכשאשוב, ולא משנה באיזה מצב
יקבל אותי חיבוק אמיץ ורחב
של שתי ידיים גדולות, שלוחות של לב ענק
שיאמצו אותי חזק אליו.
ככה, על הקו הדק הזה של זה וגם זה,
צמחתי להיות
אני.
ככה לידו צמחו עוד אחרים.
ועכשיו – חסר!
—————
מילים שכתבתי לפני 4 שנים
והיום, בתקופה המורכבת הזו שלנו, בני האנוש,
חסר עוד יותר
חסרה בעיקר התחושה של אהבה נקיה
כזו שלא סופרת את הדעות והבחירות
כזו שרואה את האדם שבאחר, שבי
מכבדת ומעריכה
מחבקת אל הלב.
מי ייתן ונפקח את עינינו
מי ייתן ותבוא עלינו שנה של אהבה עמוקה