סליחה

אולי נאיבי לכתוב את הדברים הבאים בימים האלה של סתיו 2020.
למרות זאת ובכל זאת כותבת מעומק הלב… בקשה והזמנה… סוג של חשבון נפש ו… סליחה חדשה…

שייכות, צבעי מים על נייר

כולנו בעצם זקוקים למעגלי שייכות רחבים יותר.
לתארים שמשייכים אותנו האחד אל השני,
יותר מהתארים שמפרידים אותנו לקבוצות קטנות – משפחה, מפלגה, דת, גזע, שבט.
כאלה שאומרים – הם משלנו והאחרים הם משלהם …
הרחבת המעגלים יכולה להיות דרך להציל
את העולם מלבבות 'רזים'.
לכולנו יש מעגלים בחיינו. וגם …
אנשים שהגלינו החוצה מתוך המעגלים הללו —

האם אני עדיין צריכה להרחיק את האדם הזה?
מה נדרש בכדי שאסכים להניח לו (או לה)
לחזור על תוך המעגל שלי?
מה יאפשר לי לתת לו תואר של קרבה?
האם עבר כבר מספיק זמן בו כעסתי או נאטמתי בפניו?
אולי בעבר ההימנעות או ההרחקה שירתו מטרה מסוימת –
אולי סליחה יכולה לשרת מטרה אחרת עכשיו?
ואם כן…
מהם הצעדים שאני יכולה לעשות בכדי להרחיב ולפתוח את המעגל שלי?
לראות האם יש שם מקום למי שהיה בגלות עד עכשיו?
כך נוצרות טבעות העץ שמרחיבות את הגזע ומייצבות אותו
כך נוצרות אדוות במים שמתרחבות עד אין קץ…

סליחה אינה מילה או בקשה
סליחה היא התבוננות… והלך רוח.
סליחה היא התבוננות וחמלה על הקיים, כמו שהוא, ברגע הזה
ופחות התבוננות לאחור ובקשה בדיעבד.

—————————

מוסיפה כאן את התיאור המופלא מתוך 'ספר התכונות' של רות' גנדלר (The Book of Qualities), בתרגום חופשי שלי

סליחה היא אישה חזקה, עדינה, ארצית וישירה.
מאז שילדיה עזבו את הבית, היא יצאה לדרך למסע ארוך.
היא מבקרת חורבות של מצבות-זכרון, רוחצת בנהרות ומעיינות חמים, עוברת דרך עיירות קטנות ושקטות וערי-כרך פועמות.
עוקבת בשקט אחרי העצב הזורם מאחורי הסיפורים שהיא שומעת.
לעיתים ראשי הערים לא רוצים אותה בתחומם ומשאירים אותה מחוץ לשער.
כשהאנשים רוצים אותה מספיק, היא תמצא את הדרך לבוא ביניהם ולהיות איתם.
סליחה מביאה מתנות לכל מקום אליו היא מגיעה.
הן נראות פשוטות וזניחות – ענף נטוש ועליו המצהיבים, חגורה שנארגה בנול-יד, שיר קטן שגדל בתוכך ומשנה הכל.
היא הביאה לי טבעת כסף ישנה מהדרום עם אבן דהויה בצבעי ורוד וחום.
כשהייתי חולה, היא לימדה אותי לנשום.

חתימה טובה,
יום הכיפורים, 2020