דומה לך וכל-כך שונה

אנחנו פעם, חמישה.

מי שהכיר אותך
ונכנס לבקר בבית המלאכה שלי
מזהה בקלות את טביעת האצבע שלך
באופי שלי.

מן תמהיל שכזה
שמערב סדר קפדני וחלומות בעננים.

לכל דבר מקום, מקום הגיון,
שיהיה נגיש ונוח.
לכל דבר שם ומדבקה ורשימה,
שיהיה קל לא לשכוח.

ולצד הסר הזה, ואולי בזכותו,
חופש מוחלט להתפרע, לחלום, להעז
לראות תמונה גדולה בכל פרטי הפרטים האלה.
ליצור עולמות.

נכון, את הקנאות הגדולה לאסתטיקה, כנראה שלקחתי מאמא.

דומה לך וכל-כך שונה…
– יודעת לעשות שימוש חדש במה שנשאר
ובכל זאת, משחררת בשמחה ובקלות את הישן ולא שומרת.
– מתייצבת בלב רחב ובלי חשבון לצידם של מי שזקוקים לעזרה או אוזן קשבת
ובכל זאת, הרבה הרבה פחות חברותית ומקושרת ממך.
– רואה רחוק ורחב, לפעמים אולי יותר מדי
ובכל זאת, משתדלת לראות את הטוב והיופי.

בימים שכאלה,
כשהכל בחוץ מאבד כל הגיון וכל ערך
אתה… חסר… כל-כך.
חמש שנים.
וברגעי הקושי, כשסימני השאלה צפים ועולים
מרחף בשביל המוביל אל בית המלאכה שלי
פרפר לבן
ועל שפתי עולה חיוך.
ברגעים האלה,
אתה לצידי…
גם כשאינך.

יריב קרומר, כבר 5 שנים חסר.

אתמול – שבט גדול ועלינו מנצחת אמא יחידה-מסוגה.
בחרנו לציין את חסרונך בשיחה מרגשת
בה פגשנו אותך בכל אחד ואחת מאיתנו
צחקנו, דמענו
היינו יחד…