מילים
אירועי היום-יום, מחשבות ורגשות מחוללות בראשי. אותיות מצטרפות למילים מצטרפות לשורות נכתבות על דפי הפנקס.
מפעם לפעם מוצאות את דרכן גם לכאן...
לכֵּנוּת מגיעים כשעוברים בדלת היגון והאובדן.
המקומות בהם לא נוכל לשהות במחשבה, בזכרון או בגוף הם המקומות בהם לא נוכל להיות ישרים עם האחר, עם העולם ועם עצמנו.
הפחד מן האובדן, בצורה זו או אחרת, הוא המחולל הנמצא בבסיסה של חוסר-הכֵּנוּת, המודעת והלא-מודעת, שלנו: כולנו פוחדים מן האובדן, על כל צורותיו. כולנו, כל הזמן, המומים או מבועתים אפילו מן האפשרות של היעלמות, ולכן כולנו, נמצאים רק מרחק צעד אחד קטן מחוסר-כֵּנוּת.
שוב בוקר … שוב צעידה … שוב מפגשים…
והפעם החלטתי לפתוח את הלב
ולהרחיב חיוך ואז להיישיר מבט
היום החלפתי את שחיית הבוקר הקבועה שלי
בצעידת בוקר ברחובות העיר.
חלפו על פני אנשים, גם הם צועדים במרץ
חלקם צעירים, חלקם מבוגרים, נשים וגברים.
כשהבחנתי ממרחק במישהו צועד למולי
החלטתי להישיר מבט, להיפגש בעיניים
ושוב עולות בי מחשבות על זרים
שהם בעצם בעיקר … אחרים
על ההכרה, אולי אמיצה אולי טיפשית,
שגם בי, כמו אולי בכל אחד מאיתנו,
קיים הפחד והסלידה מן האחר
הרצון להיות עם שכמותי
בקשיי החיים, אומרת פמה צ'ודרון, נוכל לגלות את החמימות והאהבה הטבעית הטמונה בנו.
בטרם נוכל לדעת מהי באמת אותה חמימות טבעית, לרוב נתנסה בחוויה של אובדן.
הימים חולפים ואנחנו עוברים בתוכם, מונעים על-ידי הרגלים, לוקחים את החיים כמובנים מאליהם. ואז, אנחנו או מישהו קרוב ויקר, עובר תאונה או נופל למשכב במחלה קשה, והתחושה היא שהוסר מעל עינינו כיסוי העיניים. אנחנו רואים את חוסר המשמעות של רבים מהדברים שאנחנו עושים ואת ריקנותם של החפצים אליהם אנחנו נצמדים.
כשאני רואה איך היא מתלבשת
כל-כך שונה ממני
אני רואה אותה 'אחרת'
ושוכחת… שהיא ממש כמוני.
הדרך ארוכה ומתפתלת.
פונה ימינה ושוב מבוי סתום. חוזרת. פונה שמאלה.
עיקול ושוב צומת – לאן להמשיך?
משני הצדדים 'קירות' צמחיה גבוהים.
לא רואה את ההמשך. לא רואה את פתח היציאה. לא ברור איך מגיעים אליו.
איך הוא נראה ומה יש אחריו.
בוקר. 05:00. השעון מצלצל. מתהפכת לצד השני. מבקשת לישון עוד קצת. העיניים נפקחות לאט ואני קורעת את עצמי בעצלתיים מן המיטה. בוקר. 05:30. העיניים פקוחות למחצה והגוף מתייצב על שפת הבריכה. כובע-ים. משקפת. הגוף נמתח אל תוך המים. הרגשה של ליטוף מחבק. כך כמעט בכל בוקר – פגישה מיוחדת שלי עם המים. הידיים, הרגליים והנשימה…
כשאני צובעת אותי בלבן
האחר הופך שחור
המרחב שבינינו יכול להיצבע רק ב… אפור
אפור הוא סוג של פשרה, כבר אין לבן ואין שחור
פשרה שאף אחד משנינו לא באמת אוהב
לפני כחודש התחלתי 'משחק' חדש…
התיישבתי אל מול גלגל האובניים והתחלתי להשתעשע
כלי החומר כבר מקבלים צורה
ויחד איתם הרהורים משלי …