לפעמים יש ימים כאלה…
לפעמים יש ימים כאלה…
אתמול, הגעתי לאגף כרגיל, כ-10 דקות לפני תחילת המפגש. פנה אלי אחד האסירים ושאל אם הוא יכול להנחות את התרגול שבתחילת המפגש.
'בשמחה' עניתי, 'יש משהו שאתה צריך ממני כדי להצליח?'
'אני חושב שאני יכול' ענה לי.
בעשר הדקות הבאות תפסה אותי מנהלת המחלקה לשיחה. השיחה התארכה וראיתי שכבר עבר מועד תחילת המפגש. ביקשתי סליחה ופניתי אל המועדון.
ומה פוגשות עיני…
הקבוצה יושבת במעגל, עיניים עצומות, גב זקוף ואותו אסיר (שדיבר איתי קודם) מנחה אותם.
הוא השאיר לי מקום ריק לצידו.
כנראה שזה עובד…