לאפשר לאחר להגיע

שלחתי מייל למשתתפים והופ… התגובה לא איחרה להגיע, ודווקא מאחד השותפים שלי …
"מה פתאום שלחת את המייל הזה למשתתפים? לא סיכמנו על זה! ובכלל, האנגלית הזאת לא משהו …"
גם התגובה אצלי לא איחרה להגיע, הגוף שלי התחיל לדבר – הסמקתי, הרגשתי שקיבלתי אגרוף עמוק ישר אל תוך הבטן וזיעה קרה עטפה את כולי … בושה גדולה… זה לא מושלם … תפסו אותי…
הסתכלתי מסביב – זה רק אני והמחשב, אף אחד באמת לא רואה ..
זה רק אני, המחשב, המייל והתגובה …
התביישתי, הרגשתי שלא עמדתי בסטנדרטים, שיש מישהו שאומר משהו עלי… ומה יהיה הלאה …
ויחד עם תגובות הגוף גם המחשבות שמנתחות את האירוע ואומרות לי בקול רם "את בסדר. המייל היה צריך להישלח. והאנגלית דווקא כן בסדר. השקעת בזה. בעינייך זה נכון ומדויק." וגם …
"מי הוא בכלל שיגיב ככה? מה הוא חושב לעצמו? זה הכי קל לשבת שם ורק לבקר כשמי שמשקיע את הזמן והמאמץ זאת אני? שייקח את עצמו ויתרום משהו במקום רק לבקר …" ועוד ועוד ועוד

עברו עוד כמה רגעים, עבר עוד יום ונרגעתי קצת.
אם אהיה כנה לחלוטין, אז מה שהרגיע את התגובה שלי היתה המציאות שהוסיפה עוד כל מיני עניינים שעסקתי בהם והשכיחה מעט את האירוע.
כשעצרתי, כמה ימים מאוחר יותר, והתבוננתי … שאלתי את עצמי מה יש שם בביקורת שמשתק אותי, שגורם לגוף שלי להגיב כל כך חזק ולצאת בהתקפה חזיתית (גם אם היא רק בראש שלי) על מי שהביע את דעתו?

גיליתי כמה דברים, חלקם לא ממש נעימים.
ראיתי איך אני עובדת ויוצרת את הדברים, מתאמצת לעשות אותם הכי טוב שאפשר, מצחצחת כל פינה, הופכת והופכת בהם וכשאני מרוצה … כל תגובה והערה מערערת אותי. לא נשאר מקום לכלום, אפילו לא לדעה אחרת … זה שלי והופך להיות חלק ממני.
ממש כמו קורי העכביש אני עוטפת את עצמי ברקמה עדינה שמפרידה אותי מן העולם ולא נותנת לאף אחד לבקר אותי ובכך מרחיקה את העולם ממני.
כן, הקורים העדינים האלה יוצרים עבורי כלא, מבודדים אותי מאחורי מסך של הפרדה.

ואת הביקורת של אחרים אני חווה כחדירה דרך המסך אל תוכי. הם אומרים משהו עלי.

אז החלטתי לעשות ניסוי…
במפגש ההכנה שהתקיים כמה ימים מאוחר יותר, החלטתי לפתוח את הדלת, להסיט מעט את מעטה הקורים ולהזמין את השותפים שלי לביקור. לבקש את דעתם על הדברים ולמרות שעשיתי את הכי טוב שאני יודעת בחרתי להשאיר את הדלת פתוחה, לדעת שיש מקום לשנות. לא הכל גמור.
הם נכנסו בדלת שהשארתי פתוחה בחשש, סיפרו מה רואים והפלא ופלא … התפתח דיאלוג – עלו רעיונות לשיפור וגם מחשבות על שינוי, יחד עם תשבחות על עשייה ועוד כל מיני אמירות – היה נעים, נוצרה הפריה.
נשארתי עם רשמי הביקור הזה שלהם ויכולתי לעשות בהם כרצוני. בחלקם לעשות שימוש ואת חלקם להשאיר בצד.

מי ייתן ואמצא את הדרך להמשיך ולפתוח את הדלת לרווחה, להזמין ולבקש את הביקור הבא
מי ייתן ואניח בצד את ההרגשה שמבקרים אותי
מי ייתן ואדע לקרוא לכם לבקר אצלי ולהפרות את היצירה שלי