הדרך ארוכה ומתפתלת

הדרך ארוכה ומתפתלת.
פונה ימינה ושוב מבוי סתום. חוזרת. פונה שמאלה.
עיקול ושוב צומת – לאן להמשיך?
משני הצדדים 'קירות' צמחיה גבוהים.
לא רואה את ההמשך. לא רואה את פתח היציאה. לא ברור איך מגיעים אליו.
איך הוא נראה ומה יש אחריו.
רצה. מתבוננת לצדדים. מחפשת פתח מוכר.
מחפשת יציאה מן המבוך.
עוצרת. מבינה שאין לי שמץ של מושג לאן. מסמיקה. נבוכה.
פעם הכל היה כל-כך ברור.
כשפונים ימינה מגיעים למקום אחד.
כשפונים שמאלה זה משהו אחר לגמרי.
היתה לי העדפה ברורה. ידעתי מה אהבתי.
היתה לי תמונה ברורה איך צריכה להיראות המטרה.
חשבתי שאני יודעת איך מגיעים אליה.
עוצרת. לוקחת נשימה עמוקה.
ממשיכה לפסוע בעיניים פקוחות לרווחה.
מתבוננת ומאפשרת לשבילים שאני עוד לא מכירה,
אלה שאולי עוד קשה לי לזהות כשבילים,
להציג את עצמם בפני.
דופק הלב מתייצב.
מסכימה לצעוד במתינות, מבלי לדעת.
מסכימה להיות נבוכה.

התעוררתי. הרגשתי. כתבתי.
זאת היתה ריצה בתוך 'מבוך המבוכה'.
דרך מפותלת בה אנחנו כולנו רצים כשתופסים אותנו
כשאנחנו לא יודעים משהו שאנחנו מאמינים שאנחנו יודעים.
כשהדברים שהיו פעם שחור או לבן
הופכים מעורבבים והם בו זמנית גם שחור וגם לבן.
יש בנו כמיהה לחזור אל הידיעה הברורה של פעם
זאת שהתאימה למציאות שכבר השתנתה.
בכדי להמשיך בדרך אל מה שיהיה
כדאי לקחת נשימה עמוקה, להישאר נבוכים
ולהתבונן פנימה והחוצה
בעיניים סקרניות ומחשבה גמישה.