מי הזיז לי את התוכניות

בוקר. 05:00. השעון מצלצל. מתהפכת לצד השני. מבקשת לישון עוד קצת. העיניים נפקחות לאט ואני קורעת את עצמי בעצלתיים מן המיטה.
בוקר. 05:30. העיניים פקוחות למחצה והגוף מתייצב על שפת הבריכה. כובע-ים. משקפת. הגוף נמתח אל תוך המים. הרגשה של ליטוף מחבק.
כך כמעט בכל בוקר – פגישה מיוחדת שלי עם המים.
הידיים, הרגליים והנשימה נכנסות לתנועה בקצב מונוטוני ומאפשרות לראש להתעופף לעולמות אחרים – מחשבות על אתמול, על היום, פתיחה של מאמר, רעיון לסדנא, רשימת משימות …
יד ימין ואחריה יד שמאל. מגיעה לקצה. מסתובבת. פשוט ומיוחד. כל בוקר מחדש.

ואז … הפתעה…
הפסטורליה הקבועה הזו מתנפצת. רגל זדונית חודרת למסלול שלי. הגוף כולו מתכווץ והמוח חוזר מיד מעולם שכולו טוב… לכאן.

התגובה הראשונה … "מי האידיוט שהזיז לי את השקט? מה הוא חושב לעצמו?" ועוד כל מיני 'מילות-חיבה' בעוצמה כזו או אחרת עוברות בראש.

מה קורה לנו כשמישהו או משהו מזיז או משבש לנו את התוכניות? כשהמציאות שוברת את הקו הרציף של ההתנהלות המוכרת והידועה שלנו?
גם כשאני יודעת שזה עשוי לקרות – אני מופתעת.
זה מכווץ וקורא בבת-אחת למשהו בתוכי לשמור עלי. לשמור על מה שהיה כמו שהוא. לקיים את המתוכנן והידוע.
המשהו הזה, אצילי ככל שיהיה, יש בו גוונים של אלימות – הוא שומר הסף של המועדון הפרטי שלי.
הוא לא אוהב כשדברים משתנים. הוא אוהבת להתכונן. לדעת מה קורה. לתכנן. לשמור על התוכנית כמו שהיא.
והוא צודק – זה מאוד מרגיע להתכונן. זה נותן הרגשה של בטחון.

היתה תקופה שניסיתי. ניסיתי להתכונן לכל דבר שקורה או עשוי לקרות
– להגיע לאימון כשאני יודעת על מה נדבר
– לכתוב מראש את סדר היום שלי לפי הסדר והשעות – ממש כמו פאזל
– לבדוק את כל האפשרויות של 'מה יכול לקרות' בדרך לפגישה חשובה ובמהלכה ולהתכונן… להכין תוכנית לכל אלטרנטיבה.

התכוננתי, עשיתי תוכניות, חשבתי על אפשרויות כאלה ואחרות, אספתי לעצמי את הבטחונות
עד שיום אחד נהר התוכניות שלי התנגש בעוצמה גדולה עם נהר המציאות.
במהלך מסע רפטינג מופלא על נהר הואטוט שבפפואה, בצידו השני של הגלובוס, פגשנו אשד שלא ידענו עליו מספיק. אותם אבנים בנהר הואטוט הפכו את הסירות שלנו ועירבלו לנו את התוכניות. מצאתי את עצמי, לבד, בליבו של ג'ונגל על גדת הנהר.
רציתי ותיכננתי דבר אחד והנסיבות זימנו לי מציאות שונה.
לשבת שעות, לבד, על גדת נהר באמצע שום מקום, בצידו השני של הגלובוס, זה בהחלט לא מה שתכננתי. זה לא היה התסריט של המסע ההוא.
זה היה מפתיע, מפחיד ואפילו כואב.

ג'ון לנון אמר בחוכמה …
"שהחיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות"

אני לא נגד תוכניות וממליצה בחום לנקוט בכל אמצעי הבטיחות … וגם … לחיות את החיים.

רגל שחודרת למסלול השחייה השקט שלי, או 'אבן בנהר' הגדול היא אירוע או משבר… כשמו כן הוא, קטן כגדול, הוא שובר את הרצף של מה שמתרחש. משנה את הכיוון, 'מקלקל' את התוכניות…

שינויים… מתרחשים בין אם נרצה בהם ובין אם לא.
משברים מתרחשים במקום המפגש של הרצונות והתוכניות שלנו עם מציאות אחרת.
משהו שם לא מסונכרן ויוצר אצלינו קושי.
משהו שם פוגש את התוכנית/רצון שלנו ויוצר משהו אחר. משהו שלא התכוננו אליו.
יש שם הפתעה. נוצרת שם אכזבה. נוצר שם כאב.
לזה לא התכוננו.

להתכונן לכל תסריט זה לא ממש ריאלי. כמות התרחישים האפשריים היא אינסופית וגם … לפעמים ככל שנתכונן יותר – יש סיכוי שעוצמת הפגיעה מההתנגשות שלנו עם המציאות תהיה גבוהה יותר.

הפגישה הזאת המפתיעה עם המציאות מעירה בתוכנו את שומר הסף של המועדון שלנו – זה שרוצה להגן עלינו מפני הלא-מתוכנן והלא-מוכר.
הוא פועל בעוצמה והודף אותו מאיתנו. לעיתים אפילו באלימות.

אז מה עושים?
אם להתכונן זה חשוב וגם מוגבל ואולי לא ממש ריאלי. אולי אפשר להכין את עצמנו.
כשמתכוננים מכינים את הפרטים. מתבוננים וחוקרים את תוכן האירועים. כדי להתכונן למצב בו הדברים יתרחשו או לא יתרחשו כפי שאנחנו רוצים אותם.

אז בהחלט חשוב להתכונן ובאותו הזמן לדעת ולהכיר בכך שההתכוננות אינה תעודת ביטוח חסינה בפני כל. היא תמיד מוגבלת ולעיתים גם מגבילה.
ההכרה הזאת וההסכמה לכך היא כבר הצעד הראשון ב"להכין את עצמנו".
להכין את עצמנו להשתנותה של המציאות. להשתנות המתמדת שלנו ושל הדברים כולם.
ההכנה הזו היא פיתוח הלך רוח המכיר וחי בשלום עם ההשתנות המתמדת של המציאות ושלנו.
הלך רוח שמכיר ויודע שהדברים יתרחשו בין אם נתכונן להם ובין אם לא.
הלך רוח שמסכים לרכב על הגל במקום לאפשר לו לנפץ אותנו לכל עבר.
לזרום עם הנהר בעיניים פקוחות לרווחה.
עיניים שממשיכות להתבונן במציאות ומסכימות לתת לדברים חדשים, כאלה שלא תכננו להציג את עצמם בפנינו. קוראים לזה … הזדמנויות.

התגובות הראשוניות שלנו שהודפות את ההפתעה והמפתיע מרחיקות אותנו מאפשרויות ומשאירות את המציאות לא-מוכרת ורחוקה.
אנחנו ממשיכים להאמין שנצליח ליצור לעצמנו חיי רווחה אם נעטוף את עצמנו בחומות ביטחון רבות. נתכונן לכל מצב אפשרי (גם כשאנחנו יודעים עמוק בתוכנו שזה לא ממש מעשי). נהדוף מאיתנו את כל מה שאנחנו לא מכירים מספיק ולכן הופך להיות מאיים.

חיי רווחה הם חיים שמתחילים בסקרנות.
מסכימים לשחרר את שומר הסף שלנו מתפקידו הנוקשה ומאמנים את העיניים שלנו לראות גם את מה שנראה לא רלבנטי למסלול המתוכנן שלנו. את מה שלא-מוכר לנו מספיק.
מאמנים את העיניים לראות את כל מה שמחכה שם עבורינו, בצידה של הדרך ויכול להוות הזדמנות, יכול להיות נקודת המפנה שלנו במסע.
עיניים סקרניות ומחשבה גמישה שניהם מרכיבים עיקריים ביצירתיות.
כשיצירתיות מתווספת להכרה בהשתנות המתמדת אפשר ליצור לעצמנו, בכל מצב, חיים של רווחה מלאה – כלכלית, נפשית, קיומית..

בכל פעם כשאנחנו מתנגדים לשינוי – אנחנו מתנגשים במציאות שוב ושוב, מתנפצים על הגל שפוגש אותנו ונשברים לרסיסים.
כשאנחנו מכירים בהשתנות המתקיימת בכל מקרה, כל הזמן ומנווטים בה באחדות של לב ועין – לב פתוח ועיניים סקרניות – אנחנו יכולים להישבר אך להישבר לרווחה.
זה הכי מתגמל העולם. זה מאפשר לנשום לרווחה.
זה מאפשר להפוך כל אבן נגף לאבן פינה.
לקחת כל אבן שנזרקת עלינו ולהשתמש בה.
גם כשהיא קשה עבורינו, לא רצויה או נראית לנו לא משמעותית.
בעזרתן של כל האבנים הללו אנחנו יכולים ליצור את המדרגות המובילות אותנו לגדולה שלנו.
לגלות את הסגולה שבתוכנו ולהביא אותה לעולם.

כי …

"אדם מצליח הוא מי שיכול לעשות שימוש באבנים הנזרקות עליו כדי להניח אבן פינה."
(דיוויד ברינקלי)