מבכי-רע לבחירה 

 

תמונה ראשונה. אישה בת 44 אורזת צ'ימידן ויוצאת לעוד הרפתקה. הפעם היעד הוא פריצת מסלול חדש לטיול רפטינג בפפואה-ניו-גיניאה.
תמונה שניה. פסטורליה. קבוצה קטנה של 11 ישראלים על אי בלב האוקיינוס שבצידו השני של העולם (ליד אוסטרליה). מפגשים מרתקים עם המקומיים. הנאה צרופה ממגוון הירוק ושפע המים. נוף קסום ואוירה רגועה. יורדים אל הנהר.
תמונה שלישית. אשדות גדולים ומפתיעים. העולם מתהפך. נפילה למים גועשים. מאבק עיקש בגלים הענקיים. אישה בת 44 מוצאת את עצמה לבד על גדת נהר גועש. מסביב ג'ונגל עבות. אין לאן ללכת. אין סימן לחברי הקבוצה. אין נפש חיה מסביב. לבד!
תמונה רביעית. מחכה ומחכה. השעות עוברות ועוד מעט חושך. משום מקום מופיע מקומי, מסתבר שמחפשים אותה, הולכים יחד ללא מילים בשארית שעות האור וגם בשעות החושך, דרך ג'ונגל עבות. מפחיד. מצד אחד נהר אימתני ומצד שני ג'ונגל לא מוכר. חושך. חרדה.
תמונה חמישית. התרגשות. מפגש עם חלק מאנשי הקבוצה. התמונה הטראגית מתבררת. נשארו תשעה, שלושה חברים טבעו למוות בנהר הגועש. בשעות הקרובות יגיע מסוק לחלץ את כולם ממעבה הג'ונגל והנהר הגועש.

כן, זה נשמע כמו תסריט לסרט מסע והרפתקאות.
אלה הם בעצם תמונות מהסרט של חיי. אירוע אמיתי שהסתיים בכי-רע לפני כ-6 שנים.

הפרטים של הסיפור – איך שרדתי, מה עבר לי בראש בשעות האלה – מסקרנים אך פחות חשובים.
יותר חשוב לי היום לספר את שקרה ועבר עלי מאז.

במהלך האירוע עצמו הנשמה שלי בחרה בחיים. הגוף שמע את הבחירה. נאבקתי והשקעתי את כל כוחותיי כדי לצאת מהמים, לעבור את ההליכה המפרכת ולהגיע חזרה הביתה.
בלילה השני בארץ, מאושפזת בבית חולים, לילה ראשון של שקט בחוף מבטחים אמיתי, הבכי-רע של הסיפור התפרק לבכי גדול שהוביל לבחירה אמיתית ומודעת.

"כשהכל מתגלגל בכי-רע, מה רב הוא הגיל לבחון את נפשך ולגלות את כוח הסבל והאומץ שלה"
(ניקוס קאזאנצקיס, מתוך 'זורבה היווני')

באותו לילה הבנתי שמעכשיו מתחיל משהו חדש, אחר.
המשהו הזה בידיים שלי בלבד. מה שאעשה איתו כך יהיה.
יצאתי לדרך, ארוכה, לא פשוטה, מרתקת.
זה לקח זמן ובטח יימשך לעד.

הרגשתי שחיי פגשו כוח גדול (אותה תאונה). כוח מאיים, מפחיד, מאתגר.
כולנו מגיבים באחת משלוש דרכים אינסטינקטיביות – freeze, fight or flight. לכל אחת מהן חשיבות ויתרון. כל אחת מהתגובות הללו אנושית ורלבנטית בשלב שבו פוגשים את הסכנה או הקושי.
בהתחלה עוצרים (freeze) ובודקים איפה אנחנו ומה קורה.
מיד אחר כך מנסים להילחם (fight) בכל הכוח בכדי להתגבר על הקושי ואם זה לא עוזר או מפחיד מדי אנחנו בורחים (flight) ומקווים שהקושי לא ירדוף אחרינו.

גם אני עצרתי לשבריר שנייה בכדי לבדוק איפה אני נמצאת ומה אפשר לעשות.
מיד אחר כך נאבקתי בכל כוחי בגלי המים הגדולים ובשארית כוחותיי הבאתי את עצמי אל החוף.
גם אני ברחתי למחוזות של הכחשה ואמרתי ש'אני בסדר'.

אירוע כזה יכול להטביע גם את הנשמה – אפשר לבחור להישאר בטראומה, בסיפור עצמו. לכעוס, לכאוב, להישאר שם.
בעקבות אירוע כזה אפשר להישאר לצוף על פני המים – לתת לדברים ולנסיבות לקחת ולהוביל אותי.
אחרי שחוויתי את כל שלוש האפשרויות האינסטינקטיביות בחרתי באפשרות הרביעית, זאת שאני המצאתי לעצמי, בחרתי לעוף (fly up high). בחרתי לצאת מהמים ולנווט את חיי מחדש.

באותו לילה של בכי בבית החולים החלטתי שאני מבטלת את ה'לבד'. אותו לבד שחוויתי רוב חיי. אותו לבד שחוויתי על גדת הנהר, אותו לבד שחוויתי גם באותו לילה בבית החולים …
תהליך שלקח זמן ואז … הזזתי את עולמי האישי – מהלבד של הג'ונגל ובית החולים הבנתי שרק בשותפות זוגית אוכל להוציא את המיטב שבי. אחרי שנים רבות של לבד ו-4 שנים מאוחר יותר (כמעט באותו תאריך) נשאתי לאיש את שאולי, השותף שלי לחיים מלאים וצומחים.

ארכימדס אמר "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם".
אני בחרתי שנקודת המשען שלי תהיה הקושי אותו חוויתי וזיכרונו המלווה את חיי.

אחרי שביררתי וערכתי היכרות מעמיקה עם הקושי שלי, בחרתי להיענות להבנה הגדולה שרתימה של הקושי והליכה יחד איתו קדימה יכולה לאפשר לי להגיע למחוזות אליהם אולי לעולם לא הייתי מגיעה.
ואז בתהליך עמוק ומשמעותי הסכמתי לראות את המתנות שהיו לי בידיים כל החיים, הכישרונות והכישורים שלי.
הקושי שפגש אותי איפשר לדברים לעלות אל פני השטח, כבר לא יכולתי להתנגד להם. מה שמצאתי בתוכי עזר לי לרתום את שקרה בחוץ לטובתי. בחרתי לקחת את הקושי שלי וללכת יחד איתו.
לרתום את הכוח שלו לעשייה חדשה. בחרתי למצוא דרכים יצירתיות לזהות ולהתמודד עם הפחדים והחרדות שנוצרו. בחרתי להפוך את הטראומה לקרש קפיצה לעצמי וגם לסובבים אותי.

זה עדיין אתגר, מדי יום ובכל שעה, ויחד עם זאת, פועם בתוכי בחוזקה.
הבחירה שלי לספר את הסיפור גם היא חלק מאותה בחירה בחיים, חלק מאותה בחירה להגביה עוף מעל למים הסוערים, מעבר לסיפור בכדי להפוך את ה'בכי-רע' למשהו טוב.

אני גיליתי שאת ה'בכי-רע' שיש בעולם הזה, את הקשיים והחסרונות שפוגשים אותנו, אנחנו יכולים, על-ידי בחירה, להפוך למנוף אדיר של צמיחה!
אני לא מאלה המאמינים שכל הדברים קורים לטובה. אני בוחרת להאמין ולעשות טוב מדברים שקורים. בעיני, חשוב לקפוץ על ההזדמנות ולהפוך את הנזק לזינוק!

"אם אתה בוכה מפני שהשמש נעלמה מחייך, הדמעות שלך ימנעו ממך לראות את הכוכבים"
(רבידראנת טאגור)