המירוץ הזה…
זה לגמרי לא קל להיות בו בכלל… ועוד, ועוד… המירוץ הזה…
את המירוץ הזה אנחנו מתחילים עוד לפני שנולדנו, לפני שבכלל נהיינו/נוצרנו.
הזרע משייט לו במירוץ מטורף אל הביצית. הוא חייב להיות ראשון. לנצח. להשיג. להגיע לפני האחרים. להצליח …
שם זה באמת עניין של חיים … או מוות.
זה שלא הגיע יסיים את חייו ויאבד את ההזדמנות להפוך למישהו.
כנראה שההרגשה הזו שאנו חייבים להיות במירוץ ולהגיע נתבעת בנו עמוק בגנים ומאז אנחנו רצים…
רק שבזמן האחרון ההרגשה שהולכת וגוברת בתוכי היא שאנחנו לא בדיוק יודעים לאן ולמה ומכיוון שכך… ממציאים את ה'לאן' בכל פעם מחדש. נותנים לו שמות והגדרות שמניחות את הדעת, בכדי שנוכל להמשיך ולרוץ.
מספיק שמישהו הגדיר איזשהו 'לאן' שהוא כנראה רוצה או בודק. אומר את זה מספיק חזק ואסרטיבי, עוטף את זה (אולי גם עבור עצמו) בעטיפה אטרקטיבית ומנומקת היטב ואנחנו מתחילים לרוץ יחד איתו. מאמצים את ה'לאן' שלו. גם כשאנחנו לא באמת בודקים או מבינים למה.
ואז גם מוסיפים לזה היבט של חיים ומוות. אי-אפשר לעצור. חייבים להגיע. להשיג. להיות ראשון. הכי טוב.
אנחנו קוראים לזה 'הצלחה' או במילים יפות יותר 'מימוש עצמי' ועוד כל מיני ביטויים.
ובדרך … בדרך אנחנו רצים. מירוץ של מישהו אחר שאימצנו. מירוץ להגיע ל…
מחפשים את המקום בו ייפסק החיכוך, יהיה לנו טוב, יהפוך לקל, ניגע באושר.
פתאום עצרתי והתבוננתי. ומצאתי שקשה לי להצטרף למירוץ שמישהו הגדיר – זה יכול להיות טבעונות, ריצת מרתון, שיווק בדחיפה ועשיית הון או כל דבר אחר.
כמו בכל דבר שקיים יש גרעין של 'משהו' בתוכו והוא זה שמדבר אל המצטרפים. הם רואים אותו ולא באמת ממששים אותו. מתחברים אל הגרעין הזה ולא עוצרים לבדוק אותו. את הגרעין ופחות את המופע החיצוני שלו במציאות.
אנחנו חוברים אל המופע החיצוני שמישהו החליט לתת ל'גרעין' הזה ואז הדרך כבר נסללה… אנחנו רצים במירוץ של מישהו אחר, מנסים להיות 'הכי' בזה. והנה כבר נוצרת דבוקה גדולה של מהללים את המירוץ, ועוד מצטרפים. וכותבים על זה מילים גדולות. וגם כאן מירוץ – מי יכתוב 'הכי'…
ועוד מצטרפים כי … אם כולם אז גם אני. כי כנראה ככה מדיעים אל המטרה.
והמטרה המוצהרת היא להיות מאושר, להיות אני במלואי…
פוחדים לעצור לרגע. להתבונן.
עצירה מפחידה, זאת שמרגישים כאילו אחריה אין חיים. שם זה נפסק.
כמו באופניים… כשעוצרים קשה יותר לשמור על שיווי המשקל.
והקולות הקודמים של הגלגלים המסתובבים אומרים .. 'תמשיכי, אחרת תמותי…'
טכניקות, גישות, הסברים, מטרות ויעדים כול אלה מאו דנחוצים בכדי … בכדי שנצא ונשכיל למצוא את הדרך לעצור את המירוץ.
לפני מספר ימים כתבה חברה טובה, שאיבדה את אמה המבוגרת, על הפלא במנהג 'השבעה'.
כל העסוקים, הרצים במירוץ, עצרו והקדישו שבוע אחד לשני – שום חברה לא נפלה, שום מיזם לא נתקע והחיים… החיים קיבלו גוון של רוך. חיכוך מסוג אחר. חיכוך אנושי. חיכוך של תשומת לב.
ההתכנסות הזו אל עצמנו, אל הבדיקה הפנימית משרתת אותנו כפנס. פנס שמצליח להבדיל בין הנתיב של הלב ובין המירוץ הכללי.
ואצלי… אחרי העצירה הזו, משהו בי מרגיש איך החיים נולדים בתוכי. החיים שלי
איך אני נעה מתוך החיכוך הפנימי שלי. מתוך הרצון למצוא את הנתיב שאלך בו, מבלי לרוץ.
אולי הוא יהיה לצד מסלול הריצה הכללי, אולי יחצה אותו… ואולי, לעיתים, יהיה בדיוק באותה הדרך.
אני אלך בו בנתיב הזה. זה לא יהיה מירוץ…
ואולי, אולי לא אגיע… מה שבטוח הוא … שאלך בדרך!
לפעמים נצטרף אליו אל המירוץ. אני מציעה להצטרף אליו בעיניים פקוחות, לצורך בדיקה – מתאים או לא-מתאים.
בדיקה אמיתית שחושפת עבורינו את הגרעין הזה ומקלפת את המופע הפרקטי ממנו. ואז אפשר לבדוק את ההתאמה שלו (וגם של הדרך) לנו, לחיינו שלנו, לזמן שלנו.
החיים אינם מירוץ. החיים הם נתיב של חיכוך והתנסות.
אין לאן להגיע. אין במה לזכות.
החיים הם … חיים.
הם כבר כאן.