כבר שלוש שנים… רק שלוש שנים
כבר שלוש שנים, רק שלוש שנים…
בשנה ההיא חזרנו מהרי יוון ישר אל תוך זרועות הסוף
מבולבלים, לא מוכנים… לא הספקתי להיפרד באמת.
השנה נשאתי אל יוון את כאבי הפיזיים שלי
מבלבלים, לא מובנים…
שלוש שנים שמשהו בי חסר ואני ממלאה את ה'רֵיק' הזה בגעגוע
מנסה להחיות קול, צורה, חיבוק, מילה, ריח, מגע.
בתקופה האחרונה הבנתי שיש פעמים שאני עובדת בלהתגעגע
עבודה חסרת תוכלת, כי…
כל הדברים הפיסיים האלה דינם לדהות, כמו תמונה
לאבד את הקווים הברורים, להיטמע בדברים אחרים…
אז איך זוכרים? שאלתי את עצמי
איך זוכרים בלי לעבוד בזה ללא תכלית?
איך מניחים לגעגוע מבלי לשכוח?
ההרים הגבוהים שבו ולימדו אותי
את האפשרות לעצור, לנשום עמוק אויר צלול
ובכל פעם להבין עוד קצת…
ביקשתי למצוא סוג אחר של זכרון
שאינו תלוי במה שבלתי אפשרי לשמר
הלימוד הבודהיסטי לימד אותי 'רֵיקוּת' – הלא היא התהוות הגומלין
על פיה דבר אינו קבוע ומוגדר בפני עצמו.
את ה'רֵיק' שאצלי ביקשתי למלא ולקבוע – להחיות כשהיה.
את ה'רֵיקוּת', חכמת ההתבוננות במציאות, שאימצתי אל תוך חיי
מאמצת עכשיו גם כאן ומשחררת אותך ואותי מן הגעגוע.
וזוכרת, בכל גופי… עמוק בתוך ה'רֵיק'
את הוויתך.
בלא מילים. בלא תמונות. בלא ריחות.
משתנה ובלתי מוגדר.
— מילים שאמרתי היום כשנאספנו אנחנו לציין את היאספותו בתשרי.