שפה שסועה. אדמה בקועה

כשהמציאות מַעֲכִירָה את הנפש, אפשר להגיב במילים
בשלב הזה הן בדרך-כלל יוצאות צרות וצועקות
לא בהכרח מביאות את המהות לַהַכָּרָה.

אפשר להניח לידיים ליצור, ללוות אותן במבט מעודד.
לאט הן יגידו בחומר את מה שמרגיש הלב.
הן יגעו בעומקו של עניין עוד לפני שאני הבנתי מְלוֹאָהּ שֶׁל מַהוּת
ויַצְלִילוּ בִּמְעַט אֵת עֲכִירוּת הַנֶּפֶשׁ.

כך התרחש אי-שם בקיץ 2020 ולאורכה של השנה שלאחריו.
הם נולדו ואמרו אותי, מבלי שידעתי.
בקיץ שאחריו, בעזרתה של כרמית חסין המופלאה
נוצר עבורם מַצָּע… אֲדָמָה בְּקוֹעָה.
עוד נגיעה במעמקי המהות.
עוד קיץ הגיע ושלי מרכוס צבטה אותי מדי שבוע
וגם המילים הגיחו – הפעם שקטות, נוגעות, מגיעות לליבם של דברים.
טליה שרון עיצבה מהם את הפלא הזה, מאגד את הכל יחד.

אם לפני שנה עוד הרהרתי ברלבנטיות שלהם
באה המציאות והנכיחה עד כמה הם פה כדי להגיד
לי… אותי… לנו…
ואולי לעזור לנו לראות אותנו צלול מבעד לערפל.

עכשיו הם חוברת (במישוש וגם בדיגיטלי)
מְחַכִּים לְהִתְאָרֵחַ וּלְהִתְעָרֵךְ בְּמַמָשׁוּת
בַּמָּקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא
בְּהַתְאָמָה.