מילים

שׂוֹחָה בְּאֵינְסוֹפ-כְּלוּם… בַּיְּקוּם
פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁהַכֹּל בָּרוּר
מִבְנֶה שֶׁכָּזֶה, דֶּרֶךְ וְעֵרֶךְ
אֲנָשִׁים, תַּפְקִידִים וּמַשְׁמָעֻיּוֹת.

בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת… מִתְעַרְפֵּל

כשהמציאות מַעֲכִירָה את הנפש, אפשר להגיב במילים
בשלב הזה הן בדרך-כלל יוצאות צרות וצועקות
לא בהכרח מביאות את המהות לַהַכָּרָה.

אפשר להניח לידיים ליצור, ללוות אותן במבט מעודד.

אחרי ערב נעים ושקיעה מרהיבה
לילה ארוך וחמים.
מוציאה רגל משק השינה
להתאוורר… מתהפכת לצד השני.

ואז, לפנות בוקר
מתחילה המנגינה.

יום-אני-לא-יודעת-איזה…
מוזר שכזה
רגע אחד מִדְבָּר ורק אנחנו
ורגע אחרי, המולת העיר.

במשך חודשים רבים הנחנו תשתיות –
לתערוכה שבקרוב תגיע,
לבית שקורם קירות,
להשתנות אורחות-חייה של אמא,
להצטרפות ויצירת מעגלים רלבנטיים לעכשיו.

מתחנו חוטי-שתי רבים
וביום שישי יצאנו לארוג חיים.

ביום ראשון עברנו מן ההמולה
אל קולות דממה דקה.

הוא הגיע ראשון, מוכן לפעולה
נעול בנעלי הליכה יחפניות ואנרגיה מעולה.

ביום השני הוא טיפס והגיע
לראשו של ההר האדום (ג’בל אחמר)…

אני יודעת
להיכנס לבית המלאכה, ללוש חימר,
ליצור צורה, לערבב גלזורה, לשרוף בתנור,
לתת לזה שם ואפילו לצלם.
זה מה שאני עושה.

אני יודעת לצעוד בטבע,
לתת לרגליים לחולל את הנפש,

הרוח נושבת עלים זהובים
מצמרות העצים
סתיו… ואחרת…

שתהיה שנה טובה
וחתימה וסליחה
ברכות ואיחולים, שנה חדשה
ואחרת…

לֹא זוֹ וְלֹא אַחֶרֶת
בַּלִּי תָּוִית וְשֵׁם וּמִסְגֶּרֶת
פָּשׁוּט הוֹלֶכֶת

כְּמוֹ גַּלִּי הַיָּם
לַפְּעָמִים נִשְׁבֶּרֶת
וְשׁוּב חוֹזֶרֶת.

רציתי לספר לך…
שהדברים כאן כבר ממש משונים
שגם אתה לא היית מצליח להבין
ובתוך כל זה… מתרחשים חיים.

רציתי לספר לך…