מילים של אחרים

השכל מסתגל.
הוא רוצה למלא את בית כלאו, את קדקדו במעשים גדולים.
הוא רוצה לחרוט על הקירות אמרות גיבורים,
לצייר על כבליו כנפי חירות.

הליבה אינה מסתגלת,
ידיים מקישות מחוץ לבית כלאה,
היא שומעת קריאות אהבה באויר;
והליבה, מלאה תקווה, משיבה ומנערת את הכבלים;
ובנצנוץ אחד נדמה שהנה הפכו הכבלים לכנפיים.

אך במהרה נופלת שוב הליבה מדממת,
שוב איבדה את התקווה
והפחד הגדול נופל עליה.

טובה היא השעה,
הנח מאחוריך את השכל ואל הליבה,
משוך קדימה ועשה צעד שלישי.

גאל עצמך מהרווחה בפשטנית של השכל
המשליט סדר ומקווה לשעבד את התופעות.
גאל את עצמך מאימתה של הליבה
המחפשת ומקווה למצוא את המהות.

נצח את הפיתוי האחרון, הגדול ביותר,
התקווה,
זאת החובה השלישית.

-- ניקוס קזנצאקיס | תרגול רוחני או מושיעי האל

אדם יוצא מבית
והבית אינו יוצא מן האדם.
הוא נשאר
על קירותיו ועל
התלוי בהם
ועל חדריו ודלתותיו
הנסגרות בזהירות.
או כי הבית
מתרחב והולך
ונעשה לדרכים
בהן ילך זה
שיצא מן הבית.

- יהודה עמיחי

הָרְחוֹבוֹת יַעַמְדוּ כָּךְ לְעוֹלָם:
אִם יַעֲבֹר בָּם עֵדֶר מְבֻיָּשִׁים
יִהְיוּ פְּנֵי הָרְחוֹבוֹת מְבֻיָּשִׁים.
אִם אֲנָשִׁים יַעַבְרוּ בָּם מְיוֹאָשִׁים
יַעַבְרוּ הֵם בִּרְחוֹבוֹת מְיוֹאָשִׁים.
וַאֲנִי בֶּהָמוֹן תָּמִיד עוֹבֵר שָׂמֵחַ
וּבִמְלוֹא הַשְּׂחוֹק
לְמַעַן הָרְחוֹבוֹת שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ
מְבֻיָּשִׁים
וּמְיוֹאָשִׁים
אֲנִי מֵפִיר חוֹק
וּמְעוֹרֵר בָּם אֶת הַצְּחוֹק.

-- אמיר גלבע

אמנות נוצרת בהגדרה מן הריחוק ומן הקירבה.
אמנים מאתגרים את הסדר הקיים -
בדרך כלל אלה שמשאירים את עצמם מחוץ לסדר.

תרבות היא הרפלקציה של החברה -
לוקחת רגשות ומתמירה אותם לחומר וצורה.

תרבות היא קטליזטור לרעיונות,
היא אינה עסוקה ברעיונות.

-- יאיר אסולין

דרך מפעם....

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁבְּרֶגַע זֶה
עוֹמְדִים מִילְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם בְּצָמְתֵי דְּרָכִים
ובמפגשי רְחוֹבוֹת, בַּמִּדְבָּרִיוֹת ובג'ונגלים,
וְהֵם מַרְאִים הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ הֵיכָן לִפְנוֹת
וּמַהִי הַדֶּרֶךְ וּמָה הַכִּוּוּן וּמַסְבִּירִים הֵיכָן
לְפַנּוֹת וּלְאָן לְפַנּוֹת וְאֵיךְ לְהַגִּיעַ בַּדֶּרֶךְ
הַמְּהִירָה בְּיוֹתֵר וְאֵיפֹה לָשׁוּב וְלִשְׁאוֹל
אָדָם אַחֵר, לְשָׁם לְשָׁם. לֹא, אֶלָּא רַק
בַּפְּנִיָּה הַשְּׁנִיָּה וּמִשָּׁם שְׂמֹאלָה אוֹ יָמִינָה,
לְיַד הַבַּיִת הַלָּבָן, לְיַד עֵץ הָאַלּוֹן, וְהֵם
מַסְבִּירִים בְּקוֹלוֹת נִרְגָּשִׁים וּבַהֲנָפַת יָדַיִים
וּבִתְנוּעוֹת רֹאשׁ, לְשָׁם לְשָׁם,
לֹא הַשָּׁם הַזֶּה, הַשָּׁם הָאַחֵר,
כְּמוֹ בְּפוּלְחָן קָדוּם. גַּם זוֹ דָּת חֲדָשָׁה.
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁבְּרֶגַע זֶה.

-- יהודה עמיחי | פתוח סגור פתוח
היום 21 שנים חסר
23.9.2021

.
בתמונה: דרך מפעם...

ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם,
והצצת ישר לתוך עיני הטבע
וראית בהן
את תמונתך.
וידעת
כי אל עצמך שבת,
כי בהתעלמך מן הטבע
התעלמת מעצמך...
-- א. ד. גורדון
.
.

בתמונה:
הצצה ישירה, צבעי מים על נייר 21*29 סמ

קחי כלי, לא חשוב איזה
מלאי אותי בלא חשוב מה
הציגי אותו על שולחן העץ
המלא בעצמי והביטי
איך מה שמתחיל לקרות
כבר קרה ומקרה
ובכל רגע (שהוא כהרף עין)
את ממציאה את צורת
היותך

-- ישראל אלירז

"לא אמות חיים שלא נחיו,
לא אחיה בפחד,
שמא תאחז בי אש.
אני בוחרת להיות נוכחת לימי,
לאפשר לחיי לפתוח אותי,
לעשות אותי חוששת פחות,
נגישה יותר.
לשחרר את לבי ההדוק
עד שיהיה הוא לכנף,
לאבוקה, להבטחה.
אני בוחרת לסכן את חשיבותי העצמית,
לחיות כך שמה שבא אלי כזרע,
יצא ממני פורח,
ומה שבא אלי כפריחה
ייתן פרי״

אמן!

-- דונה מרקובה (תרגום-אסף רולף שחר)

הַשּׁוּלַיִם רוֹחֲשִׁים לִי
וְאֵין לִי מֻשָּׂג מַה נִּרְחָשׁ שָׁם בְּשׁוּלַי
כָּרָגִיל, זֶהוּ שִׁיר בְּלִי מֻשָּׂג וּבְלִי נוֹשֵׂא וּבְלִי
מֶרְכָּז וּבְלִי מִי מוּצָק אֶחָד
אָז לְפָחוֹת שֶׁיִּהְיוּ הַשּׁוּלַיִם הָאֵלֶּה
שֶׁיהִּיְו אֲבָל אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָשִׂים עֲלֵיהֶם אֶת הַיָּד
וְגַם לֹא אֶת פַּרְפַּר הַמַּבָּט
הַמְפַרְפֵּר כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד עַל נְקֻדָּה אַחַת
וְהַשּׁוּלַיִם הַשּׁוּלַיִם לוֹחֲשִׁים לִי
אֲבָל מִי יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתָם
אֲנִי לֹא, לְמָשָׁל

-- רחל חלפי

בתמונה:
זרעי קיץ, מצוקי אפולוניה, מאי 2021

לזרע חדש יש אמונה
הוא מכה שורשים דווקא בעומקי המקומות הריקים ביותר.

ומהו זה אשר לעולם אינו מת?
זהו כוח האמונה שנולד עימנו
זה שהוא גדול מאיתנו
שקורא לזרעים חדשים לבוא אל המקומות החשופים והמוכים והעקרים
כדי שנוכל להיזרע מחדש.
זה אותו כוח
שבעיקשותו, במסירותו לנו, באהבתו לנו -
בדרך כלל בדרכים מסתוריות -
הוא גדול הרבה יותר
מפואר הרבה יותר
ועתיק הרבה יותר
משנדע
אי-פעם

-- קלריסה פינקולה אסטס | הגנן הנאמן

https://youtu.be/HiKTzR3zdMk

עָשִׂינוּ לָנוּ זְמַן
והַזְּמַן עָשָׂה אֹשֶׁר
וְהַאֹשֶׁר עָשָׂה צְחוֹק
וְדִבּוּר.
אַהֲבָה
לֹא עָשִׂינוּ
הִיא הָיְתָה בַּכֹּל

-- לי עברון
תודה Lee Evron על דיוק התחושה במילים

... הנה ימים באים
ואנשים לא ימדדו יותר מי יותר ומי פחות
אלא מי נכון למה,
ותחת אשר ידחו רעיון נבון
רק משום שבא מזולתם -
ירוצו אנשים איש אל רעהו לשמוע דעה,
בבחינת 'אני צריך לך כפרח לפרפר
בשביל לעשות פרי'...

-- מאיר אריאל, חזון לישראל - טיוטה א', שנות ה-90

'איני מאמינה שהיופי יציל את העולם.
לעומת זאת מאמינה אני שהעולם –
אם יהיה טוב יותר, אנושי יותר,
אם יהיה עולם של בני אדם שיכולים לחיות בו –
סופו שיציל את היופי.
וזהו אחד הערכים שלנו.
אם יהיו עינינו "פנויות" לראות את היופי –
יהא זה סימן שנשתחררנו מכמה דברים המעיקים עלינו...
לפיכך חייבים האמנים לא לשכוח שהם בני אדם
ועליהם לדאוג לכך שיקום עולם אשר בו יקוים היפה מחדש.

-- לאה גולדברג

בתמונה:
יפה מחדש מי שבטבע קמל

אמנים ופילוסופים עשויים להיות שונים זה מזה בשאלת טבעה של המציאות הזו,
או בשאלת מה מהווה או מרכיב את הקונקרטי,
ובסופו של דבר - בשאלת יכולתה של האומנות ליצור קשר ישיר יותר ביננו ובין האמת,
אולם מטרותיהם דומות למדי.

זוהי במובנים מסוימים, השקפה תועלתית להדהים -
אמנות לשם אמנות בהחלט לא כלולה בתכנית הזו.
לאמנות יש פונקציה - להבהיר -
והיא מצליחה או נכשלת בהתאם לקריטריון הזה

-- כריסטופר רותקו
בנו ומנהל העיזבון של האמן מארק רותקו

פֹּה צִפֳּרִים כְּבֵדוֹת יוֹרְדוֹת לָנוּחַ
עַל אִילָנוֹת כֵּהִים, כְּנִטּוֹת הַיּוֹם,
וּבְשָׂדוֹת קְצוּרִים תּוֹעָה הָרוּחַ
עַד שֹׁבֶל הָרָקִיעַ הָאָדֹם.

מֵעִבְרִי יָם מַשָּׁב אֲוִיר מָלוּחַ
וְסַהַר מִצְטַיֵּר עַל פָּנַי מָרוֹם,
הִבְהוּב לְבֵן זָהִיר וְלֹא - בָּטוּחַ
כֻּלּוֹ הִסּוּס בֵּין לַיְלָה לְבֵין יוֹם.

זוֹ שְׁעַת תְּמוּרָה, אַל נַעֲמֹד אִלְּמִים
עַל גְּבוּל הָאוֹר -
לְאָן יְפַנֶּה לִבֵּנוּ?
הַאִם נַחֲזֹר אַחַי,
הנעבור?

כָּל הַחִידוֹת שֶׁחָדוּ הַיָּמִים
שְׁחָקִים כָּאֵלֶּה מֵחָדָשׁ יָעִירוּ,
אֶת חֲלוֹמָם יַגִּידוּ הַתְּמִימִים
וְהַפִּקְּחִים אֶת פִּתְרוֹנָם יַסְתִּירוּ.

וְשׁוּב יִטְבֹּל לִבְּנוּ בְּדָמִים
וַחֲרָטוֹת-שֶׁל-שָׁוְא שׁוֹמְרוֹת כָּל צַעַד,
וְשׁוּב אַתָּה שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת
כָּל הַחִידוֹת שֶׁחָדוּ הַיָּמִים.

אֲחֵי, אַחַי, אֵיךְ נַעֲמֹד אִלְּמִים
עַל גְּבוּל הָאוֹר -
אֵי דֶּרֶךְ לְפָנֵינוּ?
הַאִם נַחֲזֹר, אַחַי,
הנעבור?

-- לאה גולדברג, היום בת 110 (31.5.2021)
כתבה פעם, רלבנטית עכשיו

בתמונה: גבול האור, הנעבור?

באחת ההרצאות בTED שמעתי את אליזבט גילברט מספרת על משוררת בשם רות סטון שתיארה את תהליך היצירה שלה...

רות סטון סיפרה שהיא היתה יוצאת לעבוד בשדות
ואז מרגישה ושומעת שיר מגיע אליה מתוך הנוף
היא אמרה שזה היה כמו רכבת אויר רועמת
וזה היה מסתער עליה מתוך הנוף.
היא הרגישה שזה מגיע כי זה הרעיד את האדמה מתחת לרגליה
היא ידעה שבאותו הרגע היא יכולה לעשות רק דבר אחד,
והדבר הזה היה 'לברוח בטירוף'.
היא היתה בורחת בטירוף לתוך הבית כשהשיר רודף אחריה
וכל העניין היה להגיע לנייר ועפרון מהר מספיק כדי לאסוף את השיר כשהוא רועם דרכה, וללכוד אותו על הנייר.
והיו פעמים שבהן לא היתה מספיק מהירה,
היא היתה רצה ורצה ורצה ולא מגיעה אל הבית
והשיר היה חולף דרכה והיא... היתה מחמיצה אותו,
היא מספרת שהוא היה ממשיך לחלוף על פני הנוף ולחפש אחרי משורר אחר.
ובמקרים אחרים - היו רגעים שבהם כמעט החמיצה אותו ואז...
היא רצה הביתה ומחפשת נייר והשיר חולף דרכה,
והיא תופשת עיפרון ממש ברגע שהוא עובר בתוכה,
ואז, היתה כמו שולחת את היד השניה
ותופסת אותו בזנבו, ומושכת אותו חזרה לתוך גופה, תוך כדי כתיבתו על הדף.
ובמקרים האלה היה השיר נכתב על הדף מושלם וללא רבב
אבל אחורה, מהמילה האחרונה לראשונה...

ציפור חופשיה מזנקת על גבה של הרוח
וצפה על זרמי האויר עד שהרוח תחדל
וטובלת את כנפיה בקרני השמש הכתומות ומעיזה לטעון כי השמיים שלה.

אך ציפור הפוסעת בכלובה הצר בחוסר מעש
לעתים רחוקות תראה מעבר לסורגי הכעס
כנפיה שמוטות ורגליה קשורות ולכן היא פותחת את פיה לשיר.

הציפור שבכלוב מסלסלת בפחד קולה
ושרה על כמיהות הידועות רק לה
ונישאת שירתה, על גבעה מרוחקת עולה
כי הציפור שבכלוב שרה על חופש.

הציפור החופשיה חושבת על עוד משב של רוח
ועל צפרירים רכים אשר חומקים בינות לעצים
ועל תולעים שמנמנות ממתינות באחו, והיא קוראת לשמיים, שלה.

אך ציפור בכלוב עומדת על קברי חלומות
וצילה זועק זעקת ביעותי הלילה
כנפיה שמוטות ורגליה קשורות ולכן היא פותחת את פיה לשיר.

הציפור שבכלוב מסלסלת בפחד קולה
ושרה על הכמיהות הידועות רק לה
ונישאת שירתה, על גבעה מרוחקת עולה
כי הציפור שבכלוב שרה על חופש.

-- מאיה אנג'לו - משוררת וסופרת אפרו-אמריקאית, פילוסופית
ואחת הדמויות החשובות בתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית,
6 שנים איננה...
29.5.2021

https://www.youtube.com/watch?v=uVukE-lbV9U

האמנות דורשת נוודות. היצירה דורשת חופש תנועה,
ובניגוד למה שקראתי וחקרתי – עבורי ובאופן חסר ערעור –
היצירה היא מימד, עולם נפרד שקיים ללא קשר אלינו.
מימד עצמאי שקיים והיה קיים לפנינו ויהיה קיים אחרינו, ואין לו שום תלות בנו אלא להיפך.
במימד הזה, במקום של כל האפשרויות של החיים, בחלל הפוטנציאלים האינסופיים, שם,
אינסוף נקודות אור בוהקות נעות בסנכרון כלהקת ציפורים,
לפעמים, מתאחדות וצומחות, לפעמים מתחברות או נפרדות לעוד מיליוני נקודות חדשות.
התנועה שם היא סדר כאוטי מושלם. משהו שם נמצא באי נוחות מתמדת, מין אמוק של רצון או תשוקה להתנקז אל המציאות.
והכל שם מחפש כל הזמן מישהו או משהו שדרכו הם יכולים לעבור.
הנקודות האלה זזות במהירות אינסופית, מתגבשות לצורות משתנות ללא הרף עד שהן מוצאות את הנתיב הנכון, הנתיב המוכן,
פתח כזה, ודרכו הן עוברות ומתחפשות לשפה, לסימן, לתחושה, לידיעה ברורה, ואנחנו, המתווך שלהם אל העולם, נותנים להם ביטוי ממשי.
זוהי האנרגיה היצירתית הפועלת דרכנו שחוצה אותנו ומפעילה אותנו כדי שנהדהד לעולם ולסביבה את הכוח והעוצמה שלה.
זהו התפקיד היחידי שיש לנו.
לתווך בין מימד היצירה אל העולם הממשי, דרך שפה, סמלים בתנועה,
שמתקשרים את מה שמבקש להגיע אל העולם ולהשפיע עליו, דרכנו.
זה אומר שאנחנו לא ההתחלה והסוף של הדברים,
יש כאן צורך לקבל את המשניות שלנו בתהליך הזה.
כמו שליח פיצה של החיים, אחת לכמה זמן אנחנו מתבקשים להעביר את המסר החוצה, והלאה.
ברגע ההוא, של חיבור וסנכרון מושלם עם אותו המימד,
אנחנו סוף סוף מחוברים למקור שלנו,
מחוברים לבית!

-אדריכל משה כץ | מתוך המאמר 'ביתו הרוחני של נווד יוצר'

אין אדם נמדד במידתו של חברו,
כי אם במידת עצמו.
מי שגדול יותר, מי שכובש,
אם לאגרופו או לרוחו,
אינו גדול.
הוא גדול מקטנים וגיבור על חלשים...
גדול הוא מי שגדל,
מי שגדול היום ממה שהיה אתמול
ויגדל מחר ממה שהינו היום,
ואין קצב לגידולו;
מי שגורם לאחרים, שהם יגדלו ויגברו מתוך עצמם,
כמו שהוא מבקש באחרים
גורם כזה לעצמו.

-- א. ד. גורדון, מתוך 'בניין אומה'

בתמונה:
שניים גדולים

חייב האמן להיות עיוור
ביחד לצורה 'המקובלת' או 'הלא-מקובלת',
חירש ללימודים ולתשוקות זמנו.
עליו לכוון מבטו אל חייו הפנימיים
ולהטות את אוזנו
אל קולו של ההכרח הפנימי

-- וסילי קנדינסקי

כָּל לֶכְתִּי לֹא הָיָה בִּלְתִּי-אִם שְׁאֹל וְנַסֵּה,
וְחַי אֲנִי כִּי גַם עֲנוֹת עַל שְׁאֵלָה אֲשֶׁר כָּזֹאת עָלֵינוּ לִלְמוֹד!
וְאוּלָם זֶה הַדָּבָר לְפִי טַעֲמִי:

– לֹא טַעַם טוֹב וְלֹא טַעַם רָע,
כִּי-אִם טַעֲמִי שֶׁלִי,
אֲשֶׁר לֹא יֵבוֹשׁ בּוֹ וַאֲשֶׁר לֹא אַעֲלִים אוֹתוֹ.

“זֶה הִנֵּה דַרְכִּי שֶׁלִי – וְאוּלָם אַיֵּה דַרְכְּכֶם אַתֶּם?”
כָּכָה עָנִיתִי אֶת-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ לַ“דֶּרֶךְ”.
כִּי דֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ שֶׁלִי וְאֵינֶנּוּ שֶׁלָּכֶם
כִּי-אִם דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם – אָיִן!

פרידריך ניטשה | כה אמר זרתוסטרא

כֹּה אָמַר סָרַתּוּסְטְרָא.

מצע של אדמה ושמיכה של אויר כחול | צבעי מים על נייר, גודל A5

כְּשֶׁיָּצַרְתִּי אֶתְכֶם, אָהַבְתִּי אֶתְכֶם.
עַכְשָׁו אֱנִי מְרַחֵם עֲלֵיכֶם –

נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל צָרְכֵיכֶם:
מַצַּע שֶׁל אֶדְמֶה, שְׂמִיכָה שֶׁל אֲוִיר כָּחֹל –

כְּכָל שַׁאֲנִי מִתְרַחֵק מִכֶּם
אֱנִי רוֹאֶה אֶתְכֶם יוֹתֵר בְּבֵרוּר.
נִשְׁמוֹתֵיכֶם כְּבָר הָיוּ אֲמוּרוֹת לִהְיוֹת כַּבִּירוֹת,
לֹא כְּפִי שֶׁהֵן,
פַּכִּים קְטַנִּים מְדַבְּרִים –

נָתַתִּי לָכֶם כָּל שַׁי,
כָּחֹל מִבֹּקֶר אָבִיב,
זְמַן שֶׁלֹּא יְדַעְתֶּם כֵּיצַד לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ –
רְצִיתֶם יוֹתֵר, אֶת הַשַּׁי הָאֶחָד
הַשָּׁמוּר לִבְרִיאָה אַחֶרֶת.

כָּל מָה שֶׁקִּוִּיתֶם לוֹ,
לֹא תִּמְצְאוּ אֶת עַצְמְכֶם בַּגַּן,
בִּין הַשְׁתִּילִים הַצּוֹמְחִים.
חַיֵּיכֶם אֵינָם מַעְגָּלִיִּים כְּשֶׁלָּהֶם:

חַיֵּיכֶם הֵם מָעוֹף הַצָּפוּר
שֶׁמַּתְחִיל וּמִסְתַּיֵּם בִּדְמָמָה –
שֶׁמְּתַחֵל וּמִסְתַּיֵּם, בְּצוּרָה שֶׁהִיא הֵד
לַקֶּשֶׁת הַזֹּאת מֵעֵץ הַשַּׁדָּר הַלָּבָן
אֶל עֵץ הַתָּפוּחַ.

--לואיז גליק / רוח נסוגה

הנך מרגיש את עצמך חבוק בזרועות עדינות של אם חכמה,
דגולה מרבבה, של בת-מלכה
שמביטה אליך כמו על בן אהוב
שגודל בעבדות ועכשיו שב אליה
מעונה, חסר חינוך, שפל תרבות,
והיא מבינה אותך היטב בליבה המלא חוכמה,
אך אתה אינך מוכשר להבינה...

-- א.ד. גורדון, על המפגש שלו עם הטבע של ארץ-ישראל

כל הדברים קיימים
תודות למשהו אחר
כפונקציה של משהו אחר
ביחס למשהו אחר

-- קרלו רובלי
מתוך מאמר מרתק שערך איתו גדעון לב בעיתון הארץ
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10232298

אני אוהבת אנשים
שאוהבים אנשים יותר מהאנושות
מאלוהים, מהמולדת.
חונכתי באידיאולוגיות מתחלפות
שנזרקו לכביסה כמו גרבים צבעוניות
וחזרו בצבע שחור.
בהתחלה מת אלוהים
אחרי שלקח את אבא שלי ואת כל האחרים
אחר כך מת סטאלין, מת הקיבוץ, וארצי
שספק אם היא רק שלי מתנדנדת בים סוער.
עדיין נותרו אנשים שמהם
לא התייאשתי
וגם אהבה.

-- חוה ניסימוב

אֲפִלּוּ תִּמְצָא אֶלֶף סִבּוֹת לְהִתְנַגֵּד- הָעוֹלָם מֻפְלָא
תֹּאמַר: נוֹלָדִים כְּדֵי לָמוּת- אֵיזֶה זָדוֹן!
אֲבָל עַד אָז- הָעוֹלָם מֻפְלָא.

מֻפְלָא בַּמֶּה שֶׁהוּא מְגַלֶּה ובַמֶּה שֶׁהוּא מַסְתִּיר.
מֻפְלָא בְּבָרְאוֹ יוֹם אַחַר יוֹם וּמֻפְלָא בְּקָטְלוֹ לַיְלָה אַחַר לַיְלָה
בְּהַפְצִיעַ הַחַמָּה אֶת הָעוֹר הַקָּרִיר, הַדַּק שֶׁל הַשַּׁחַר
וּבִשְׁקִיעָתָהּ בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת.
מֻפְלָא שֶׁאַתָּה מֵקִיץ בַּבֹּקֶר חַי וּמֻפְלָא שֶׁגּוּפְךָ
הִגִּיעַ לְגִיל מֻּפְלָּג כָּזֶה.
מֻפְלָא שֶׁשִּׁנֵּי הַטּוֹרֵף נִנְעָצוֹת בְּדִיּוּק בִּבְשַׂר הַנִּטְרָף
וּבְרָכָה וּקְלָלָה חוֹבְקוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
וְהַיּוֹרֶה, כְּבָר בְּרֵאשִׁית סֶפְּטֶמְבֶּר, כְּחוֹמָה שֶׁל אֲוִיר- לֹא מֻפְלָא?
וְרָאִיתָ אֶת פָּרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (פָּרָה מֻפְלָאָה, אֵין לְהַכְחִישׁ)
אֵיךְ טִפְּסָה עַד קְצֵה הֶחָצָב (כְּאִלּוּ הִדְבִּיקָה אֶת פִּסְגַּת
אֵל קָפִּיטָן בְּיוֹסֶמיטי אוֹ אֶת הַקִּיר הַצְּפוֹנִי שֶׁל הָאַיְגֶר
בַּאֲלָפִים הַבֶּרְנָאִים) וְלֹא אָבְדָה גַּם לֹא נְקֻדָּה אַחַת מִגַּבָּהּ?
הַלֹּא מֻפְלָא הוּא שֶׁגּוּשֵׁי אֵשׁ וְגוּשֵׁי קֶרַח מִלִּפְנֵי טְרִילְיוֹן שָׁנִים
מְצִיצִים עָלֶיךָ כְּעֵינֵי שַׂחְקָנִים דֶּרֶךְ חֹר בְּמָסַךְ הַבָּמָה
נִצְנוּצִים נִצְנוּצִים?

וּמֻפְלָא, מֻפְלָא שֶׁמִּתּוֹךְ הָאֲדָמָה בּוֹקְעִים גִּבְעוֹלִים יְרֻקִּים זְעִירִים
שֶׁסּוֹפָם הַלֶּחֶם שֶׁאַתָּה וַאֲנִי אוֹכְלִים
עַל חֻדּוֹ שֶׁל סַכִּין.

-- טוביה ריבנר

בסערת השנאה, אני מוצא שמתקיימת בתוכי
אהבה בלתי מנוצחת.
במרכזן של הדמעות, אני מזהה בתוכי
חיוך בלתי מנוצח.
בליבו של הכאוס, אני מגלה בתוכי
שלווה בלתי מנוצחת.

אני מבין בעזרת כל אלה,
שבאמצעו של החורף מתקיים
קיץ בלתי מנוצח.

זה משמח אותי.
כי זה מספר לי, שלא משנה כמה חזק העולם נלחם בי
בתוכי קיים משהו חזק יותר, טוב יותר
שדוחף חזרה.

אלבר קאמי
(תרגום פשוט שלי)

הוידוי הוא
השארת־הנפש מאתמול להיום,
מהעבר להבא,
תחיית המתים של האדם, בעודו בחיים.

הוידוי הוא
הקול הטבעי באהבה וברעות,
בשברון הלב וחשבון,
בחשבון מעשיו ועלילותיו.

- מיכה יוסף ברדיצ'בסקי | דברי חקר

יצירת אומנות איננה מתחילה בציור
היא מתחילה בעולם.
יצירת אומנות איננה נגמרת בציור
היא נגמרת בצופה

-- יאיר אסולין

נשאר רק דבר אחד,
הדבר היחיד שבאמת שייך לך,
והוא החופש שלך,
החופש שלך
למכור ציור או לתרום אותו למוזיאון

-- הכופרים / האמת הכואבת

11

התחל תנועתך בשקט
בשקט ברך לשלום

מרחב אל זמן
תפילה אל רצון
נאספים.

בשקט ברך לשלום

נחשף מאבק
מתפרצת מלחמה.

בשקט ברך לשלום.

חוט שני מעודן
בין עבר לעתיד
בין קודש לחול
בין תנועה לזו אחריה.

התחל תנועתך בשלום
ברך
היה שלום

-- מיכל בר-און